מה נותר מן השיפוט המוסרי בעידן שבו כל אמת מוטלת בספק, כל האמונות הוכרזו יחסיות, והידיעה מוצגת כמעורבת ללא תקנה בפוליטיקה של הידיעה? האם במצב פוסטמודרני זה תיתכן תורת מסורת המקבלת על עצמה את עיקרי הביקורת הפוסטמודרניסטית על היומרה האנושית לדעת, לשפוט ולהבין?

לשון לרע הוא חיבור פילוסופי מקורי המנסה להיענות לאתגר זה. הוא ממשיך מגמה מרכזית באתיקה בת זמננו, שגובשה בעבודתם של הפילוסופים הצרפתים עמנואל לוינס, ז'ק דרידה וז'אן-פרנסוא ליוטר, ומפתח אותה בעזרתם של מישל פוקו, חנה ארנדט, ז'אן-פול סארטר וקרל מרקס.

עדי אופיר מציג כאן תורת מוסר שבמרכזה פירוש חדש למושג הרוע: רוע איננו מרכיב אפל בנשמתו של האדם ולא יסוד שטני המכוון את התנהגותו מבחוץ, אלא מכלול הדברים הרעים המיותרים, כלומר הרעות המיותרות בחברה. שוק קפיטליסטי או מדינת לאום, למשל, הן מערכות המסדירות ייצור והפצה של רעות מיותרות.