משנות השמונים של המאה העשרים ואילך אנו עדים לתופעה הולכת ורווחת של התארגנויות פרטיות של קבוצות הורים להקמת בתי ספר פרטיים. לתופעה זו ביטויים רבים )הן מבחינה מוסדית ומשפטית והן מבחינת מאפייני בית הספר(, אבל משותפת לבתי הספר הללו השאיפה להציע לתלמידים חינוך הנתפס כטוב יותר מן החינוך הניתן במערכת החינוך הממלכתית. בצד היתרונות שבתי ספר פרטיים מציעים לתלמידיהם, עלולה להיות להם השפעה שלילית על חינוכם של תלמידים בבתי הספר הרגילים בשל עזיבת התלמידים

והמורים הטובים ביותר ובשל הנטל הנוסף שהם מטילים על הקופה הציבורית. בכמה אמנות בינלאומיות ובפסקי דין של בתי משפט במדינות מערביות, וישראל בכללן, הוכרה הזכות להקמה של בתי ספר פרטיים ולהפעלתם. עם זאת, למדינה זכות להתערב בבתי ספר פרטיים, ולעתים, כאשר הם פוגעים בזכויות של ילדים אחרים, אף למנוע את קיומם. נייר עמדה זה מבקש להציע תיקונים לאסדרה )רגולציה( הקיימת בישראל על בתי ספר פרטיים בנוגע להשפעתם על השוויון, משום שהאסדרה הנוהגת היום איננה יעילה בהגבלת בתי ספר פרטיים שפוגעים בשוויון. לשם ניתוח האסדרה והסקת המסקנות יתבסס  נייר זה על מקרה המבחן של בית הספר חברותא, שניסיונותיו של משרד החינוך למנוע את פתיחתו נכשלו, ובית המשפט קבע כי יש לתת לבית הספר רישיון.