הספר בכוח האל: תיאלוגיה ופליטיקה בספות העברית המודרנית. מציע קריאה פוליטית בספרות העברית החדשה, מתוך עיון ביצירותיהם של מ"י ברדיצ'בסקי, ח"נ ביאליק, א"צ גרינברג, ש"י עגנון, נתן אלתרמן, משה שמיר, דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר ורונית מטלון. הספר מניח שעל אף יומרת החילוניות שלה, הציונות מעולם לא נפרדה מתשתיתה התיאולוגית; והוא מבקש לחשוף את הרובד הדתי הטמון במילותיה, בדקדוקה ובביטוייה של לשון הציונות, רובד שגרשם שלום ראה בו כוח סמוי ומודחק שסופו לפרוץ אל פני השטח.

הספר מבקש לעמוד על הפוליטיקה של הסיפור הלאומי ההגמוני, לקרוא אותו "נגד כיוון השיער" ולהתרכז דווקא בנקודות העיוורות, בשתיקות ובחריגות מן הסיפור הליניארי והטלאולוגי של הלאומיות. הוא נכתב מעמדה ביקורתית המערערת על המיזוג החלק בין התיאולוגיה לפוליטיקה בתבניתה המדומיינת של המדינה היהודית, מיזוג שתכליתו להעלים את הקונפליקט בין הדת היהודית לבין כינונה של מדינת לאום דמוקרטית. לתיאולוגיה הלאומית, שגובשה כבר בראשית המאה העשרים, היה מקום מרכזי בדמיון הלאומי של הספרות העברית החדשה. הקריאה המוצעת בכתביהם של סופרים ומשוררים מבחיריה של ספרות זו מעניקה אפוא הבנה חדשה של תפקידה הפוליטי של התיאולוגיה בספרות.