הספר הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית הוא ספר חלוצי בשלב החדש של חקר הפיוט בתרבות היהודית והישראלית. חזרתו של הפיוט למרכז הבמה של התרבות העברית, בבחינת שיבתו של המודחק, מחייבת מצד אחד ארגון מחדש של השדה המחקרי ושל תחום הידע, ומצד אחר פנייה אל העדות האישית; חזרה זו מחייבת גם בחינה של היצירה השירית העברית החדשה, בהיותה השדה הראשון שבו מתחוללת שיבתו של המודחק. הספר מגלם במבנהו את המשימות האלה: דרים בו בכפיפה אחת מאמרים פרי עטם של חוקרים ואנשי אקדמיה, ומאמרים ורשימות שעניינם עדות אישית של יוצרים בתחום השירה, הספרות, המוזיקה והתאטרון.

הספר מבקש להיות אבן פינה למלאכת המיפוי הפרדיגמטי של קווי השבר, היצירה והזהות במרחב הארץ-ישראלי, בצומת שבו נפגשים טורקיה וה"מזרח" בגלגולי האימפריה העות'מאנית מכאן, והשואה, הקולוניאליזם הבריטי וראשית ימי המדינה מכאן. הוא מדגים את כוחו של הפיוט לשפוך אור על תרבויות הפזורה היהודית לדורותיה ולמרחביה ולתרום להבנת מגוון סוגיות הקשורות בהן – בכלל זה סוגיית המרחב היהודי-ערבי המשותף וסוגיית המגדר והקהילה; והוא עושה זאת בשלב תרבותי יהודי-ישראלי שבו מצטלבים מבנים והבניות של זיכרון ושכחה, גלות וגאולה, קדושה וחולין, הצטלבות המתגלמת בפריצת הפיוט למוזיקה הישראלית העכשווית.