בשלושים השנים האחרונות פקדו את מערכות הפנסיה בכל העולם המערבי משברים קשים, ובעקבותיהם נעשו במערכות אלו רפורמות יסודיות. המשברים, שהמומחים צפו אותם שנים רבות מראש, נבעו מגורמים דמוגרפיים וכלכליים הנעוצים בתהליכים ארוכי טווח: עלייה בתוחלת החיים וירידה בילודה (לא בישראל), וירידה בקצב הצמיחה מאז 1973.
בכמה מהרפורמות האחריות לקבלת החלטות באשר לחיסכון לפנסיה הועברה מהמדינה והקרן אל הפרטים. ישראל היא דוגמה לכך: היום כל עובד נדרש להחליט מה תהיה קרן הפנסיה שלו ובאיזה מסלול לבחור, ובאחריותו לעקוב אחר ביצועי הקרן בשוק ההון ולפקח על דמי הניהול הנגבים ממנו. שינוי זה התרחש במסגרת תהליך הפרטת קרנות הפנסיה והעברתן מבעלות ההסתדרות, שהיא גוף ציבורי, לבעלות חברות ביטוח, השייכות למגזר הפרטי.
המתח האידיאולוגי בין הפרטי לציבורי ושאלת יעילות ההפרטה עומדים במוקד הדיון על הכיוונים הרצויים למערכת הפנסיונית. השאלה הבסיסית נוגעת למידת ההתערבות הראויה של הממשלה במשק, בין השאר בדמות ביטוח סוציאלי. בארצות האנגלוסקסיות נוטים לייחס חשיבות פחותה לביטוח החברתי הממשלתי, ולכן היקף התוכניות שלהן בהשוואה לגודל התמ“ג קטן יותר מבארצות אחרות במערב, שבהן התפיסה השלטת מצדדת בסולידריות חברתית ממוסדת.
הדיון הציבורי במערכת הפנסיה מורכב מאוד, הן משום שההסדריםהפנסיוניים מורכבים ומסובכים וישנה חשיבות לעיסוק בפרטיה של כל תוכנית פנסיה, והן משום שמדובר בנושא בעל פן אידיאולוגי. העובדות קשות לבירור, ופעמים רבות ישנו בלבול בין עובדות לדעות. אחת המטרות המרכזיות של המחלוקת שלפנינו היא אפוא ההבחנה בין עובדות לדעות. תחילה יוצגו בה יסודות כלכלת הפנסיה (באופן לא טכני), ואחר כך יוצגו המחלוקות העיקריות בנושא זה, שחלקן אידיאולוגיות וחלקן פרגמטיות.