בשנת 2011 יזם שר המשפטים יעקב נאמן הצעת חוק שנועדה להקל את הנטל הכבד המוטל על מערכת המשפט בישראל באמצעות הפרטה של סמכות השיפוט. ההצעה קובעת שנשיא בית משפט השלום או סגנו יהיו רשאים להעביר תיק אזרחי שהוגש לבית משפט השלום להליך בוררות 1 שיתנהל בפני עורך דין פרטי שמונה לשמש בורר, ללא צורך בהסכמת הצדדים. הצעת חוק בוררות חובה מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע לגבולות ההפרטה. בנייר עמדה זה מוצגת העמדה שהצעת החוק פותחת פתח להפרטת מערכת השיפוט, ובראש ובראשונה פוגעת פגיעה מסוכנת במשטר הדמוקרטי ובקיומה של מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה. ההצעה להפריט את ההכרעה השיפוטית משקפת תפיסה שכל שירות ציבורי הוא בר הפרטה, והיא עלולה להוביל לריקון המדינה מהסמכויות השלטוניות שלה ולפרוץ את הגבולות להפרטה של שירותים שאינם בני הפרטה. ניתוח מקרה המבחן של יוזמת הפרטה זו מלמד על המנגנון המניע הפרטות רבות כל כך בישראל: ייבוש תקציבי )במקרה זה באמצעות תת-תקצוב ופער בלתי סביר בין הביקוש להיצע( המוביל להידרדרות השירות וליוזמת הפרטה המוצגת כפתרון הכרחי למצוקה. התפיסה העיוורתהרווחת בקרב מקבלי ההחלטות היא שהפרטה היא הפתרון הרצוי לתיקון של כמעט כל שירות ציבורי שאינו מתפקד כראוי, הנתון בעומס או שאינו יעיל דיו.