תהליך הפרטת המחסומים, או כפי שמכנים אותו מתכנניו – אזרוח המעברים, מבוסס על החלטת ממשלה משנת 2003. שלוש שנים לאחר מכן, בינואר 2006, הופרטה לראשונה הפעלתם של ארבעה מחסומים מרכזיים בגדה המערבית וברצועת עזה, הרחק מעין המצלמות וכמעט בלי לעורר דיון ציבורי. גם כיום, עשור לאחר ההחלטה ולמרות העניין הציבורי הרב בסוגיות הקשורות לכיבוש ולענייני ביטחון, מעטים יודעים שרוב מחסומי הכניסה לישראל אינם מופעלים עוד אך ורק על ידי חיילים ושוטרים, אלא משתתפים בהפעלתם עובדי קבלן המועסקים דרך חברות אבטחה פרטיות.

הפרטה והעברת משימות לידי עובדי קבלן בדרך של מיקור חוץ בלא כל דיון ציבורי מעלה שאלות רבות הנוגעות להיגיון המנחה את תהליכי ההפרטה בתחומי הביטחון, ולפרדוקסים הטמונים בו. בנייר מדיניות זה אשאל כיצד ובאיזו מידה הועברה הפעלת המחסומים, המתוארת לרוב כמשימת ביטחון מרכזית של שמירה ופיקוח על גבולות המדינה, לידי השוק הפרטי; אתחקה אחר ההיגיון שהביא לשינוי זה, אחר מטרותיו ואחר תוצאותיו בפועל; ואבחן את ההפרטה ביחס למטרות שנועדה לקדם, ובפרט ייעול, חיסכון, שיפור המקצועיות של מפעילי המחסומים וצמצום החיכוך בין ישראלים לפלסטינים. ממצאי המחקר מעידים על מגבלות ההפרטה בכל הנוגע לקידום מטרות אלו ועל הכשלים המובנים שבבסיסה. המחקר מראה שאמנם ההפרטה לוותה בריכוז סמכויות וייעול חלקי של הליכי הבידוק, אך שינוי זה אינו נובע מההפרטה עצמה, והיה יכול להיעשות גם במסגרת צבאית או ציבורית. מלבד זאת ניכר קוצר ידה של ההפרטה בקידום דה-מיליטריזציה של המחסומים והפיכתם לאתרים אזרחיים ניטרליים.