נייר עמדה זה בוחן את משמעותה של הפרטת עיצוב המדיניות בישראל ובעולם. אנו מבקשים לעמוד על הפוטנציאל הטמון בה מחד גיסא ועל הסיכונים הכרוכים בה מאידך גיסא. להערכתנו, ידע המגיע מהסביבה העסקית ומהמגזר השלישי, יש בו כדי להעשיר את תהליכי קבלת ההחלטות של מעצבי מדיניות. עם זאת, ובעיקר בכל הנוגע לתהליכי תכנון של חשיבה אסטרטגית ברמה הלאומית (כדוגמת תוכנית "חזון ישראל 15"), הסיכונים אינם מבוטלים. משמעותה בפועל של הפרטת עיצוב המדיניות היא הוצאתו של מה שמוכר ומקובל כ"ממשלתי מטבעו" מידיה של הממשלה. לכן, יש סכנה שמדיניות זו מהווה צעד אחד רחוק מדי בעירוב הפרטי בציבורי. הישענות רחבה על חוזים קצרי טווח להספקת ייעוץ מדיניות לממשלות, עלולה להיות לא אפקטיבית. היא אף עלולהלהוביל להתנהלות אופורטוניסטית מצד חברות הייעוץ, ולפגיעה באמון בין קובעי המדיניות והיועצים, ובין היועצים לגופים הממשלתיים העשויים להתחרות מולם על מתן הייעוץ. כתוצאה מכך עלול להיפגע גם אמון הציבור בממשל ובמינהל הציבורי.לפיכך אנו סבורים כי יש לצמצם עד כמה שניתן את "מסחור" עיצוב המדיניות. תחת זאת יש לקבוע כללים ותקנות ברורים לקיומם של פורומים מחייבים להתדיינות בין הממשל לציבור בנושאי עיצוב המדיניות. ישהיגיון ואף חשיבות בקבלת ייעוץ ממוקד של מומחים בתחומים שבהם קובעי המדיניות אינם בקיאים וכאשר חסר בידם הידע המתאים והמקיף על מנת לגבש עמדה ולקבל החלטות. עם זאת, קיימת חשיבות רבה להמשך פיתוח ומיסוד של מנגנוני "דמוקרטיה מתדיינת" בחברה הישראלית, שישמשו כלי להשגת השתתפות ציבורית מועילה. האחריות על הניהול וההערכה של תהליך "הדמוקרטיה המתדיינת" ועל עיצוב המדיניות הציבורית צריכים להיות מונחים על כתפי הממשלה ונושאי המשרות הציבוריות, מתוך שאיפה לשיתוף מרבי של האזרחים ושל גופי החברה האזרחית, במגבלות היישומיות הכרוכות בכך. בנוסף אנו מציעים לממשלה להשתמש בכלים העומדים לרשותה באקדמיה הישראלית לשם תכנון מדיניות ארוכת טווח. לדעתנו, מערכת קבלת החלטות אסטרטגית מאוזנת וטובה צריכה לכלול קהילת מחקר חיצונית בריאה היכולה לתרום באובייקטיביות להעשרת הדיון הציבורי.