אפריקה גילמה, ומגלמת גם היום, תפקיד מרכזי בתרבות הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באינספור גלגולים, דמויות ודימויים: מתוכנית אוגנדה ועד מבצע משה; מלובנגולו מלך זולו ועד אידי אמין; מגולדה מאיר הרוקדת הורה באפריקה ועד גורודיש הכורה שם יהלומים; מהמשתלמים האפריקנים שבאו לישראל בשנות השישים ועד למהגרי העבודה ולפליטים של ימינו; מקביעתו של אהוד ברק כי ישראל היא "וילה בג'ונגל" ועד לחשד שישראל אינה אלא הג'ונגל עצמו.

הספר וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית מתמקד בשנות "תור הזהב" ביחסי ישראל–אפריקה (1957–1973) ובהשתקפותן בתיאטרון, בספרות ובתרבות הפופולרית בישראל; בתוך כך הוא בוחן את כינונה של "היבשת השחורה" כמרחב נפשי וגיאוגרפי שאפשר להטיל עליו, או לממש בו, פנטזיות ציוניות, טריטוריאליות וגזעיות. בהפניית המבט לאפריקה, הספר מציע זווית ראייה מקורית לבחינת הכמיהות והחרדות המעצבות את פני החברה בישראל מאז ועד עתה.