הנזיר הזקן סיפר למיליא שסבו החזיק ברשותו כתב יד סודי שגנב מאבוט בנצ'י האיטלקי, ראש מנזר הפרנציסקנים בנצרת, שבו הופיע הסיפור האמיתי על יוסף הנגר. שם נכתב, בין השאר, שאלוהים העלה את יוסף לשמים עשר שנים לפני צליבת בנו. הוא אמר לה שיוסף הנגר נמחק מהסיפור משום שפאולוס, מחברו, לא הבין את טיב היחסים בין הבן לאב.

"כך כתוב באוונגליות הסיריאני שירשתי מסבי... בואי אליי מחר אל המערה ואקרא לך."

"אבל אני לא מבינה סיריאנית." אמרה.

האם הנזיר הלבנוני התימהוני, שלמותניו קשורה מטפחת בד פלסטינית, נתון במצב של שיטיון, כפי שבעלה מנצור טוען באוזני מיליא, או שמא אין הוא קיים כלל מחוץ לממלכת החלומות וחזיונות התעתועים שבתוכם היא שקועה רוב הזמן? ואולי איזו אמת עמוקה יותר מצטללת דווקא באזור הדמדומים שבין מציאות לחלום, בין הממשי לסמלי, כפי שמתברר מן החיזיון המצמרר האחרון שלה?

מבעד לשיח המראות המתעתע הזה מתגלה הרומן כאילו היא ישנה כאחד החיבורים הספרותיים החברתיים החשובים ביותר של אליאס ח'ורי. זהו מסע אל יסודות התודעה של המעמד הבינוני הלבנוני והפלסטיני מאמצע המאה התשע-עשרה עד אמצע המאה העשרים. דרך עיניה העצומות למחצה של גיבורת הספר הוא כותב בפיכחון מחודש את העושר התרבותי שהשתרע במרחב הגבולות הפתוחים של אלשאם, בין לבנון, פלסטין וסוריה, את דיכוין של נשים לצד עוצמתן השקטה, ואת גבולות הפוליטיקה הפלסטינית רגע לפני האסון.

עריכת תרגום: כפאח עבד אלחלים

עריכת ספרות: דפנה רוזנבליט

עריכת לשון: אמירה בנימיני־נבו