לכל אדם, בכל חברה, יש צורך עמוק שיכבדו אותו ושלא ישפילו אותו; שיכירו בערך קיומו ולא ימעיטו, שיאמרו לו דבר חיובי על אודותיו, ולא יפחיתו מערכו. בישראל קיימת הסכמה, לכאורה, שכבוד האדם הוא ערך משותף לכולם: כבוד האדם, מפני שכל אדם נברא בצלם האל; וכבוד האדם באשר הוא אדם, מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך במציאות העגומה של ימינו, במקום שכבוד האדם יהיה ערך משותף, הוא למעשה הערך הנפגע, כמעט בכל מערכות היחסים בישראל: בין גברים לבין נשים, בין מבוגרים לבין ילדים, בין בני נוער לבין עצמם, בין ילידי הארץ לבין עולים, בין מפקדים לבין חיילים, בין יהודים לבין ערבים, בין עובדי ציבור לבין אזרחים, ובין ישראלים לבין עובדים זרים. כך מתהווה מתח כבוד האדם: בין הצורך הדחוף של כל אדם שיכבדו אותו כאדם לבין המציאות, שבה רבים מתעלמים מצורך זה ואף משפילים את זולתם.

בספר זה נעשה ניסיון להתמודד עם מצב כבוד האדם בחברה הישראלית – כערך יסוד מחייב לכל הישראלים, שעדיין איננו מחייב: ובמבחנו בהתנהגות יומיומית, במערכות יחסים שונות בחברה הישראלית.

השאלה הקשה שמעלה הספר היא: האם ניתן לחולל תמורה במצב כבוד האדם בישראל והאם ניתן לקדמו הלכה למעשה, כערך משותף לכל הישראלים וכהתנהגות יומיומית?

התשובה היא, שאכן ניתן לחולל שינוי: אך לא באמצעות הטפה, אלא באמצעות תהליך מתמשך של בירור משותף של התנסותנו האישית במצב כבוד האדם, בסביבה שבה אנו חיים.