בספרם להלחין כוח, לשיר חירות מבקשים המחברים – רות הכהן-פינצ'ובר וירון אזרחי – לחשוף את פניהם הרבות של הקשרים הגלויים והסמויים בין המוזיקה והפוליטיקה כפי שאלה התגלו והתגלגלו בתולדות השתיים במאות השנים האחרונות במערב. עיקר הדגש בספר הוא על חשיפת הרקמה הרגשית והאסתטית של משטרים מונרכיים, לאומניים, טוטליטריים, ליברליים ודמוקרטיים כפי שהיא מתגלמת מבעד לקשרים אלה. מלכים ושליטים, מתברר, ידעו לרתום את המוזיקה לאסתטיזציה ולרוממות הכוח, אך המוזיקה מצאה את מקומה גם בעידוד הסולידריות וההתלהבות של מהפכנים. בטקסי לוויות מלכותיים וממלכתיים קידשה המוזיקה את עלילות השליט המת ועוררה תקווה לעתיד זוהר. במדינה הלאומית היא ידעה לכסות על פחד המוות במקצבים וזמרה של חיילים הצועדים מאחורי הדגל אל שדה הקרב, אך בה בעת נתנה ביטוי לתחושות מקבריות ולמרי אנטי-מלחמתי.

ברוח הליברליזם העולה, טוענים המחברים, הצליחה המוזיקה לא אחת לגלם את הפנימיות, הבדידות והרפלקסיביות של היחיד, אך גם לטפח את אסתטיקת השיח הקאמרי הבין-אישי; ובדמוקרטיה ביקשה להשמיע את "קול העם". המוזיקה שימשה ומשמשת לפיתוי קונים וצרכנים בתרבות הקפיטליסטית, זאת בצד ביטוי לזעקת הנדכאים בשכונות העוני. במשטרים שונים היא הנפישה את קול האישה הנבגדת או המדוכאת, אך גם את זו המבקשת לקרוא תיגר על כבלים חברתיים ותודעתיים.

מהם המנגנונים ההדדיים של שתי אמנויות חמקמקות אלו – אמנות הצליל וא(ו)מנות השלטון – המאפשרים מגוון כה רחב של עיצובי הסובייקט הפוליטי ודמות הריבון וממשלתו? דרך דוגמאות היסטוריות רבות הספר מוביל את קוראיו לכמה תשובות עקרוניות לשאלה זו, הנובעות מתוך סגולותיהן הייחודיות של כל אחת מן התופעות הנדונות כפי שהן עוצבו בהקשרים התרבותיים השונים.