סליחה אפשרית רק במקום שבו יש עוול. ככל שהעוול גדול יותר הסליחה הנדרשת רבה יותר – אולם דווקא אז הסליחה מוצדקת פחות, משום שהפגיעה גדולה יותר. הסליחה היא אפוא מושג פרדוקסלי. כיצד אפשר לפתור את הפרדוקס הזה? התזה המרכזית של הספר לסלוח ולא לשכוח: האתיקה של הסליחה היא שסליחה שלמה היא תהליך דיאלוגי, שהפוגע והנפגע נושאים בו את זיכרון העוול בצוותא ומשקעים אותו במרקם חייהם, בלי לטשטש את אשמתו של האחד ואת הצלקות שהותיר בנפשו של האחר. זהו ניתוח לא שגרתי של מושג הסליחה, והוא מעומת עם התפיסה הפילוסופית המקובלת, הכורכת את הסליחה עם השכחה.

הספר עוסק בין השאר בהתנצלויות פומביות, בוועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה, בזכר השואה, בנשיאת עוון, בכפרה ובטינה, בסליחה עצמית ובסליחה אלוהית, בבלתי נסלח וברעיון הנקמה, באהבה ובבגידה. זהו ספר פילוסופי, אולם מוקדש בו מקום לא מבוטל גם לניתוח טקסטים מן התנ"ך ומן התלמוד, מן הברית החדשה ומן הספרות היפה, מחיבוריהם של סוציולוגים ופסיכולוגים ומכתבות בעיתונות היומית; שהרי סוגיות פילוסופיות עולות לא רק מכתבים פילוסופיים, אלא גם משיחם היומיומי של בני האדם.