אחד הנושאים החשובים בכלכלה פוליטית הוא הגבול הרצוי בין הציבורי לפרטי. מהו התיחום הרצוי בין הנכסים והפעילויות הנשלטים על ידי הגופים הציבוריים ובין אלו שהם בבעלות, בתפעול ובאחריות גופים פרטיים. תהליך ההפרטה הוא בבסיסו תהליך של שינוי בעלות. נכס, שירות או פעילות שהיו בבעלות ובשליטה של גוף ציבורי, כגון ממשלה או עירייה, עוברים בתהליך ההפרטה לידיים פרטיות. הגבולות הראויים בין הציבורי לפרטי נדונו במשך שנים רבות בקרב כלכלנים, אנשי מדעי המדינה ופילוסופים, כל אחד מזווית הראייה שלו. עם הזמן נעה המטוטלת ונטתה פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר. באמצע המאה הקודמת לדוגמה טענו כלכלנים רבים ליתרונות הרבים של פירמות בבעלות ממשלתית ואף תמכו בהלאמות רחבות היקף. כיום המטוטלת נעה בכיוון ההפוך, ומרב הכלכלנים מדגישים את יתרונות הבעלות הפרטית ותומכים בהפרטה רחבת היקף.

מה מגבלות התהליך? האם כדאי ורצוי להפריט כל מה שניתן להפרטה? מה חשוב להפריט ומה לא? מהם גבולות ההפרטה? דיון במדיניות ההפרטה או במעורבות הממשלה במשק ובהיקף השירותים הציבוריים הוא דיון חשוב בכל חברה. כמובן שניתן וחשוב ללמוד מניסיונם של אחרים, אך גבולות ההפרטה הרצויים תלויים גם בחברה עצמה ובהעדפות הפרטים המרכיבים אותה. המדיניות הנכונה, גם בראייה הכלכלית, נגזרת גם מתוך העדפות הפרטים. לכלכלנים אין מונופול בדיון על העדפות הפרטים. למען האמת בדיון מסוג זה אין להם יתרון על פרטים אחרים. הציבור כולו ונציגיו חייבים לבטא את העדפותיהם כחלק מהדיון עצמו.