בשנים האחרונות גוברת הביקורת כלפי מערכות החינוך הציבוריות לנוכח הישגיהן הרחוקים מלהשביע רצון. הביקורת לא פסחה על מערכת החינוך הישראלית, והיא נדרשת להסביר השכם והערב מדוע ילדי מדינת ישראל אינם מצליחים להשיג דירוג גבוה יותר במבחנים הבינלאומיים, מדוע שיעור התלמידים הנושרים מבתי הספר כה גבוה, מדוע האלימות בקרב התלמידים גואה, ומדוע מתרחבים הפערים בין תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות – על אף המשאבים האדירים שהמדינה משקיעה בחינוך הציבורי.

הסיכוי לשפר את הישגיה של מערכת החינוך טמון במידה רבה בנכונות של אנשיה לשאת באחריות פרופסיונלית (accountability), וביכולת לייחס להם אחריות. אף על פי כן, מערכת זו מאופיינת בתנאים מבניים ובנסיבות פעולה שמקשים לעשות זאת, ומאפשרים לאלה המבקשים לחמוק מאחריות לעשות כן. הספר נשיאה באחריות בחינוך: בין גיבוש להתמוססות מהלך על קו התפר שבין המאפיינים המבניים של מערכת החינוך הישראלית והתהליכים המתרחשים בה, לבין תפיסותיהם של אנשי החינוך באשר לנשיאה באחריות. על סמך מודלים תיאורטיים מכאן וראיונות עם אנשי חינוך ברמה הבית-ספרית, המחוזית, העירונית והארצית מכאן, הוא מבקש לבחון את תפיסותיהם של העוסקים במלאכת החינוך באשר לנשיאה באחריות ואת האופן שבו תפיסות אלו מעצבות את התנהלותם הפרופסיונלית. טיב המידע הקיים ואופן העברתו במערכת נבחרו לשמש פריזמה לבחינה זו. ההנחה היא כי בהיעדר מידע רלוונטי, בהיר, שקוף ועדכני, מוגבלת הן הנכונות לשאת באחריות והן האפשרות לתבוע מיחידים לעשות כן. מאמרי הספר נעזרים אפוא בניתוח המידע המופק במערכת ודרכי ההעברה שלו כדי להעריך את פוטנציאל הנשיאה באחריות של אנשי החינוך.