במהלך המאה העשרים הפכו עדויות על אסונות ומלחמות לתגובה המוסרית המתבקשת לאירועים מבעיתים. בד בבד, ובצל החשיבות הגדֵלה שיוחסה לה, החלה העדות להיתפס גם כמחווה תובענית, מאתגרת וקשה לביצוע. ספר זה מתחקה על כמה מהמהלכים ההיסטוריים שתרמו להפיכתה של העדות למעשה ציבורי נפוץ ומוערך אך גם לכישלון ידוע מראש. הוא עוסק בדיונים הענפים שיוחדו למגבלות העדות ולתנאים הדרושים לביצועה המיטבי בכמה צמתים היסטוריים מכריעים – לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות השואה ולנוכח האסונות הפוליטיים שהתחוללו ברואנדה, בבוסניה ובמקומות אחרים בשנות התשעים של המאה העשרים.

הספר אתיקת העדות – היסטוריה של בעיה חושף את מגוון הקשיים, הכלים והמשימות של העדות ומבהיר שהקושי לייצג את אימֵי השואה רחוק מלאפיין את כלל המשברים הפוקדים את העדות בזמננו. בתוך כך הוא חושף פרק לא מוכר בתולדות הפוליטיקה הלא ממשלתית ומצביע על הזיקות העמוקות שלה לתפיסה החדשה של העד כאישיות מוסרית שאימוצה מחייב תכנון והקפדה וכתפקיד שצופים ומתעדים מזדמנים לא תמיד מיטיבים למלא.