תאגידי המים והביוב העירוניים הם עובדה קיימת. התשובה לשאלה אם ראוי היה, מבחינת שירות, יעילות וחיסכון, לעבור מניהול ענייני מים וביוב באמצעות מחלקות ברשויות המקומיות למבנה של חברות בע"מ בבעלות הרשויות המקומיות אינה חד-משמעית. קשה לדעת מה היה מצבן של תשתיות המים והביוב העירוניות אם הכסף הרב ( 2.6 מיליארד שקל) שהושקע במשק המים ביישובים שעברו למבנה תאגידי לאחר שנת 2001 היה מושקע במשקי המים והביוב שהפעילו הרשויות המקומיות. קשה לדעת גם כיצד היו נוהגות רשויות מקומיות אם משרד האוצר לא היה שוחק את הפער בין מחיר קניית המים ממקורות למחיר שאושר להן לגבות מהצרכנים. לדעתנו, השינויים והתוספות הרבים בחוק ואי-ההקפדה של הרגולטור על יישומם, וגם הקשר שיצר משרד האוצר בין התקדמות התאגוד לפתרון המחסור במשק המים, פגעו במשק המים וברווחה החברתית.

בנייר זה אנו ממליצים להימנע מהפרטה של משק המים והביוב, ומציעים פלורליזם מבני בין מבנים שונים בהיבט של (benchmark) מפוקח ומאוסדר כך שאפשר יהיה לעשות השוואה בנושא שירות, יעילות וחיסכון, להבטיח משק מים סגור, לחזק את הקשר בין האזרח הנזקק למחלקה לשירותים חברתיים ולהציע אסדרה (רגולציה) אפקטיבית.

בהמלצות המדיניות אנו יוצאים מנקודת הנחה שיש לאפשר לתאגידי מים וביוב או לרשויות מקומיות להרוויח במידה שתאפשר להם לתחזק את התשתיות ולהשקיע בהן את הנדרש בעתיד. אולם הכוונה לאפשר לתאגיד המים והביוב לחלק דיבידנד לבעלי מניות בתאגידים – הרשות המקומית – בעייתית ומעלה חשש לגביית יתר מהצרכנים כדי להשיא רווחים גבוהים לבעלי המניות.