שיח הרב-תרבותיות חרג זה כבר מן הדיון הפילוסופי-נורמטיבי והתפשט אל שאלות פוליטיות-מעשיות הנוגעות לחלוקת משאבים הוגנת, לשוויון בין יחידים וקבוצות ולהכרה תרבותית. המדיניות הציבורית לגווניה נדרשת להסתגל למציאות החדשה ולדרישות הנגזרות ממנה. כמו במדינות אחרות בעידן שלנו, גם בישראל קיומה של שונות אתנית, תרבותית או דתית הממאנת להיעלם הופך אותה לחברה רב-תרבותית ומציב למדינה ולמוסדותיה אתגרים יום-יומיים. בין השאר נדרשת המדינה לבחון האם היא מייצגת את כלל הקבוצות המרכיבות אותה; האם השירותים שמוסדותיה מספקים הולמים את צורכיהן; והאם יש מקום לאפשר לקבוצות להשפיע על עיצוב המדיניות כדי לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה.

הספר מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרים מתחומי ידע שונים, בוחן את הדפוסים הקיימים של מדיניות ציבורית רב-תרבותית בישראל ומציע חלופות אפשריות. הטענה המרכזית העומדת בבסיס הספר היא שיש לבחון מחדש את טבעם של המוסדות הציבוריים הרלוונטיים ולהתאימם למציאות המשתנה. מתוך פרקי הספר השונים, העוסקים בתחומים כמו חינוך, בריאות, הגירה, רווחה, תרבות, שלטון מקומי ומשפט, עולות כמה שאלות עיקריות: עד כמה המוסדות הקיימים מביאים בחשבון את הצרכים השונים של קבוצות בחברה הישראלית? האם לקבוצות השונות יש השפעה על עיצוב המדיניות של מוסדות אלו? כיצד מתמודדים המוסדות הציבוריים עם המתחים בינם לבין הקבוצות השונות בחברה? ולבסוף, מה צריכים להיות עקרונותיה ותכניה של מדיניות ציבורית רב-תרבותית?