המסה של גיל רוטשילד אליאסי עוסקת במערכת היחסים שבין לובן וישראליות, ובפרט באופנים שבהם מרחבים חברתיים, ממסדיים ובין-אישיים נעשים לבנים או מתפקדים ככאלו. אבל מהו המרחב הלבן? וכיצד לובן מעניק נקודת מוצא למזרחיות ולאשכנזיות בישראל? דרך הגוף המסרב להתמיין והמתעקש לדעת את מה שהמרחב והתודעה עושים יד אחד כדי להשכיח, רוטשילד אליאסי כותב את ההצלחה והכישלון של הלבנת המקום דרך הניסיון המתמשך להפקיעו, לטהרו ולמפותו מחדש מתוך אוריינטציה הזקוקה ל״מזרח״ כדי לתפוס כיוון. ובתוך כל זאת, הגוף והמקום מזכירים שהמרחב הלבן למעשה מעולם לא היה לבן. אבל כיצד אנחנו והגוף זוכרים דברים שונים? ואם אנחנו ״כאן״, היכן הגוף הזוכר?

דימוי: