מאמר זה מבקש להציב את מלחמת עזה לא רק כשלב נוסף בסכסוך בן יותר ממאה – לאומי, קולוניאלי – אלא כאירוע מסדר שונה המתרחש גם בגדה המערבית, בלבנון, בים האדום מול חופי תימן, בסוריה ובעיראק, ואף בבתי הדין הבינלאומיים בהאג. אין מדובר בערעור זמני של מוסדות, אלא במה שמסמן שינוי של צורת השלטון. המסגרת שמבעדה נבקש לחשוב על המשבר הרב־זירתי הזה אינה ניתוח של מאבקים בין־מדינתיים, כלומר מאבק בין לווייתנים, בלשונו של הובס, אלא ביטוי לעידן המתאפיין בעלייתם של ארגונים לא מדינתיים – התנינים או הבהמות, אם בדמות מיליציות וארגוני פרוקסי של אימפריות שברשותן משאבים כלכליים והשפעה מתנגדת ומערערת גם בתוך המדינות שהן פועלות בתוכן, אם בדמותם של תאגידים בינלאומיים שמחליפים את המוסדות המדינתיים או מרוקנים אותם מתוכן. אי־ההתאמה החריפה בין מדינות, על המוסדות ודרכי הפעולה שלהן, ובין אופיים החדש של הקונפליקטים יוצרת לא רק סכסוכים עקובים מדם שקשה לראות את סופם (כאן כמו גם באוקראינה, למשל); היא יכולה גם להסביר את היעדר האופק הפוליטי וחוסר היכולת של התארגנות פוליטית להתמודד עימם. המסגור מחדש שאנו מציעים כאן לתקופה הסוערת סביבנו הוא המעבר ממה שאפשר לכנותו ״עידן הלווייתן״, שבמרכזו המדינה היא הארגון התשתיתי האולטימטיבי של המציאות הפוליטית האנושית, לתקופה של ״תנינים״ – ריבוי אימפריות מסוגים שונים וארגוני פרוקסי, שלדות חלולות של מדינות, תאגידים, מרכזים אימפריאליים, ערי מדינה, מוסדות שלטון מרוששים ורשתות תקשורת בלתי ממסדית.

דימוי: פרט מתוך ציור של ויליאם בלייק