לקראת אקולוגיה פוליטית של הציונות במרחב הכפרי

מתן קמינר

במהלך המאה האחרונה, התנועה הציונית ומדינת ישראל הוציאו אל הפועל תמורות נרחבות בממשק שבין הפעילות האנושית בארץ ובין המערכות הטבעיות שעליהן היא נשענת – מטיוב קרקעות מקומי ועד הסטתו של נהר שלם מאגן ההיקווּת שלו. בניגוד לאופני הקיום שפרנסו את ילידי הארץ הפלסטינים במאות הקודמות, המשק שייסדה הציונות מכלה בקצב הולך וגובר את התשתית האקולוגית המאפשרת חיים אנושיים בארץ. במאמר אני מציע ניתוח של הציונות כמפעל קולוניאלי שהכפיף את הארץ ואת תושביה לאופן הייצור הקפיטליסטי. ניתוח כזה מאפשר להסביר את הדגרדציה האקולוגית כמופע של נטיית הקפיטליזם לייצר "פער מטבולי", בלשונו של הסוציולוג ג'ון בלאמי פוסטר. לאחר שרטוט האקולוגיה האנושית של פלסטין קודם לראשית ההתיישבות אני מתאר את התקופה שלפני הקמת המדינה, שבמהלכה רכשו המוסדות הציוניים אדמות בשוק ורבים מהפלאחים והבדואים הצליחו לשמור על קרקעותיהם. בעשורים הראשונים שלאחר הנכבה השתלטו המדינה וההתיישבות העובדת על מרבית השטחים החקלאיים, ותמורות אקולוגיות אדירות שנכרכו ביוזמות כמו המוביל הארצי החריבו בהדרגה את המערכות האקולוגיות הילידיות. מאז שנות השבעים הפכה הקרקע מאמצעי ייצור לסחורה, עם המעבר מחקלאות לפִּרווּר כאסטרטגיה מרכזית להשתלטות על המרחב האגררי. בעזרת הספרות הנרחבת העוסקת בקרקע ובאקולוגיה בארץ, המאמר מצביע על החולשה האנליטית והפוליטית של גישות שמטילות את האחריות למשבר האקולוגי על "אנתרופוס" מופשט וא־היסטורי. תחת זאת, כך אני מציע, יש לראות בקפיטליזם הקולוניאלי תצורה חברתית שהמשך קיומה מטיל בספק את האפשרות לקיום אנושי בארץ.