במאמר זה מציג אדנה זאוודו גבינש את המחשבה האפרופסימית ומברר כיצד ניתן לחשוב עם יתרונותיה וחסרונותיה על דלות הדיון על גזע וצבע בישראל, אגב התייחסות למחקר על יוצאי אתיופיה. בחלקו הראשון של המאמר נפרשים עקרונות האסכולה האפרופסימית, שורשיה האינטלקטואליים ומסלול התפתחותה תוך התמקדות במושג המוות החברתי. חלק זה מסתיים בשתי הצעות לביקורת: האחת נשענת על גישה פנומנולוגית לחקר שחורות, והשנייה על תפיסת ריבוי המודרניות. יחד הן מדגישות אפשרויות שונות מאלה שהמחשבה האפרופסימית מניחה כמובן מאליו לגבי היחסים בין השחור למוות חברתי. בחלק השני של המאמר נבחנים יתרונותיה וחסרונותיה של המחשבה האפרופסימית, מוצגים כשלים אנליטיים בלב ההמשגה והשימוש בקטגוריות הצבע והגזע בשדה המחקר הישראלי, כשזאוודו גבינש טוען שמקורם בבלבול בין הדומיננטיות של ארצות הברית בייצור הידע האקדמי והתרבותי הגלובלי ובין ההתייחסות לניסיון ההיסטורי האמריקאי כאל מקרה אוניברסלי שמציע לנו ארגז כלים אנליטי. המאמר נחתם בדיון המשלב רפלקציה אישית ומדגיש את התועלת המחקרית של פריזמה שמדגישה את הלוקליות בתהליך הייצור של גבולות חברתיים.

דימוי: cc-by-sa-Johnny Silvercloud