המאמר עוסק בהתמודדותם של יוצאי אתיופיה עם אפליה וגזענות כפי שעולה מחוויות היומיום שלהם בישראל. המאמר מסתמך על גישות של חוסן ותיאוריות על התמודדות עם סטיגמה, ומבוסס על מחקר איכותני בקרב בגירים יוצאי אתיופיה בישראל. הממצאים מעידים על ארבעה סוגי התמודדות: עימות אקטיבי, עמידה רטרואקטיבית, התמקמות רפלקסיבית, והעצמת הפרט דרך פעולה קולקטיבית. השיח המתרחב הנוגע לגזענות על בסיס צבע עור משקף שינוי תודעתי ותפיסתי בקרב הקהילה לאורך זמן, והוא מושפע בין היתר ממאבקים בגזענות אנטי־שחורה במקומות אחרים. חשיבות הממצאים טמונה במיפויים של מגוון טיפוסי התמודדות עם גזענות שמגלים יצירתיות ואקטיביות. ניכרת בנייה מתמדת של חוסן אישי וקהילתי המתבססים זה על זה ומחזקים זה את זה ומתאפיינים בגמישות ובסתגלנות לרחשי הסביבה, והשיח המקומי, כך עולה, מזהה חיבורים בין הגזענות בישראל לתופעות גזענות גלובליות. עם זאת, השיח הליברלי האוניברסלי אינו מאומץ לגמרי מחוץ, אלא מסתמן כאפשרות רטורית אחת לצד רבות אחרות. מן המאמר עולה כי מתפתחת גרסה אתיופית ישראלית של התנגדות לגזענות במאה העשרים ואחת – התנגדות שעושה שימוש פונקציונלי בעולם הערכים האוניברסליים העומד לרשותה, אך נטועה עמוק במקורותיה האתיופיים, היהודיים והישראליים ובונה חוסן ייחודי לה מול המציאות הקשה בביתה.
