אחת התגובות הראשונות להתפשטות מגיפת הקורונה בעולם הייתה העצירה הכללית של התנועה, הן זו הגלובלית הן זו המקומית. תנועת הסחורות, תנועת התיירות, תנועתם של אנשי המקצוע (עסקים, אמנות, אקדמיה), תנועתם של הפליטים – הווירוס עצר את כל התנועות האלה לעת עתה. התפשטותו הובילה לנסיגה בחזרה אל מדינות הלאום, לייצור מקומי, להאטת הצריכה. בד בבד, במסגרת תקנות לשעת חירום השיתו המדינות הגבלות על תנועתם של האזרחים במרחב הציבורי. הגבלות תנועה אלו והתגובה אליהן יצרו כוריאוגרפיה חברתית ייחודית, ובה עוסקת מסה זו. הכוריאוגרפיה החברתית שנוצרה בחודשים אלו מרתקת ועשירה בגוונים ובתנועה שיצרה לעומת מערכי הכוח – הפיזי, הפוליטי והחברתי – הקיימים במרחב הציבורי. תפקידה של הכוריאוגרפיה כפרקטיקה מארגנת וממשמעת, אך גם ככזאת שמאפשרת לתרגל סדר מסוג אחר, שב ועלה בתצורות שונות – במחאות פוליטיות ובתנועה יומיומית. התקופה הביאה איתה מגוון רחב של מופעי תנועה במרחב הציבורי, חלקם יומיומיים, אזרחיים ומינוריים במופעם ובהתכוונותם, וחלקם מז׳וריים במופעם ובהד התקשורתי שיצרו. סוגי המחאה, ההתנגדות, הפריעה והחתרנות שצפו ועלו על פני השטח אינם ייחודיים לעת הקורונה, אך לנוכח העצירה הכללית ותקנות הריחוק החברתי הם נטענו במשמעויות נוספות.