בשנים האחרונות הפכה סינגפור למעין שם נרדף לאוטרקיה לאומית. פוליטיקאים במדינות רבות ראו בה מדינה שמתחרה בהצלחה על מקומה במרומי השוק הבינלאומי, בלי לוותר על עצמאותה ובלי לסטות מהדוֹגמות המקובלות של מסחר חופשי. סינגפור לכאורה מציגה פתרון אפשרי לסתירה שבין עליונות הריבונות הלאומית ובין עליונות השוק הגלובלי. הפנייה אליה בשיח הפוליטי העכשווי חושפת ניגוד בלתי פתור בימין בין הנטייה להיכנע לנוסחאות ההצלחה ה"מדעיות" של הכלכלה הניאו-קלאסית ובין התבססות הפוליטיקה של "גדלות לאומית".

המאמר מנתח את התפקיד של סינגפור בשיח הפוליטי העכשווי ומתמקד בתוכנית סינגפור הישראלית של נפתלי בנט ובתוכנית הבריטית "סינגפור על התמזה". בחינה מדוקדקת מראה כי השיח העוסק בסינגפור אינו מקפיד על היגיון לוגי אלא משתמש בה כבמעין דימוי שאינו מציית לחוק האי-סתירה, כבתדמית רבת עוצמה שאמורה להעביר מסר בלי לשכנע ברמה העובדתית, כלומר – כמיתוס. ככל שמעמיקים במיתוס סינגפור, נראה שהצלחתה של סינגפור הריאלית רק מדגישה את הסתירה שבין פופוליזם לאומי בגרסתו הנוכחית ובין מדיניות של עליונות השוק, שעדיין משמשת בסיס למצעים הכלכליים של רוב התנועות השמרניות בעולם המפותח. המאמר מראה כיצד פוליטיקאים בימין שבים וחשים צורך לפנות אל המיתוס הזה, וסוקר השלכות אפשריות של הפרדוקסים הטמונים בו על המחשבה הפוליטית של חלקים שונים בספקטרום הפוליטי