"המשולחים" היא תערוכה בפורמט דפוס שעניינה שבעה אמנים שעזבו את ישראל בגיל צעיר, טרם הבשלתם היצירתית או לקראתה, ונעשו לשחקנים פעילים בסצנת האמנות במערב. התערוכה מציגה את יעקב אגם (יליד 1928), חיים סטיינבך (יליד 1944), סרג' שפיצר (1951–2012), מייקל קְלֵג ומרטין גוטמן (ילידי 1957), אבשלום (1964–1993), ומיקה רוטנברג (ילידת 1976).

"המשולחים" עונה על הצורך ליצור מתווה אלטרנטיבי לנרטיב הקנוני-ציוני של האמנות הישראלית – מתווה שבו ישראליות אינה ביטוי של מקום אלא של זמן הווה תָחום, וישראל אינה נחלה אקטואלית, איתנה או מאוימת, אלא דימוי עמום של תחנה בדרך; מרחב שננטש ונותר מאחור. זוהי תערוכה היסטורית כרונולוגית מפרספקטיבה הטרוגנית, כלומר כזאת שמבוססת על עיקרון אוצרותי המאפשר לחבר בין אמנים מדורות שונים ובד בבד להישאר קרוב לביוגרפיה היצירתית ולמקרה האינדיווידואלי של כל אחד ואחת מהם.

אצל חלק מהאמנים המוצגים כאן, מרכיב העזיבה פנימי לעבודה. אצל אחרים זהו מרכיב חיצוני, שהפיכתו לפנימי בתערוכה חושפת את האופן שבו מעשה האוצרות כופה עצמו מבחוץ לתוך העבודה. במובן זה, "המשולחים" משתמשת בעזיבה את ישראל כדי להמחיש את ההשלכות של מעשה האוצרות, להנכיח אותו כמבנה שרירותי ומהותי כאחד, ועל ידי כך לאשר את הייחודיות הבלתי ניתנת לצמצום של עבודת האמנות וגם את פוטנציאל ההתפרקות הטמון בכל תערוכה קבוצתית ובכל קבוצת אמנים באשר היא.

במקום נושא, "המשולחים" מספקת מעין מסגרת, רופפת אך קולנית, המבליטה ומרחיבה (לעיתים עד כדי הטיה) היבטים של אי-היקבעות, חמיקה ונסיגה בעבודות של אמניה ומציבה היבטים אלו כשיקוף מטפורי וממשי של ההתנתקות מישראל.