מאמר זה עוסק בגלגול תרגומי, על הציר לטינית-עברית-גרמנית, של טקסט פילוסופי שעניינו טבע הנפש מאת "הדוקטור המלאכי" תומס אקווינס. המאמר מתמקד לא ביחסים הבין-טקסטואליים או בתרגום כתוצר מוגמר של מתרגם שקוף או בתהליכי הייצור שלו, אלא בחוויית המפגש התרגומי ובגלגוליה. הוא נפרש כמחזה זוטא. המערכה הראשונה מתרחשת בדור האחרון לפני גירוש ספרד, כאשר עלי חביליו – מתרגם עברי פורה וחידתי שפעל מתוך היכרות מעמיקה של הממסד הסכולסטי ("ישיבות הנוצרים", כפי שכינה את אוניברסיטאות זמנו) – פוגש בטקסט הזר, לומד לטינית כדי להכירו ולהשתלט עליו, ויוצא "להחזיר אבדה לבעליה", כפי שהוא כותב במעין וידוי המשלב מבוא, אפולוגטיקה ופולמוס. המערכה השנייה מתרחשת בלייפציג של אמצע המאה התשע-עשרה, בדור הראשון של האמנציפציה, כאשר כתב היד של חביליו מתגלה על ידי אינטלקטואל מובהק של האמנציפציה, הרב המלומד אדולף ילינק, אשר מעגן באמצעות הטקסט את זהותו, תשוקותיו ופגיעוּתו בשלשלת מדומיינת במקצת של דיאלוג והכרה בין-דתיים. במקום להחיל על המפגשים התרגומיים הללו מודלים תיאורטיים אל-זמניים, המאמר עושה שימוש בכתיבה מחקרית בת זמננו כדי לפתח את המומנט ההיסטורי ולהפנימו אל תוך התיאוריה של המפגש התרגומי. הוא מתמקד בביצועיות של התרגום ובאתיקת הריבוי שלה, לא בהרקה של משמעויות מלשון ללשון.

במערכה השלישית שב עלי חביליו, שבטקסט עצמו משחק עם הסתרה וגילוי של נוכחותו, הפעם בקול פואטי: בסוף כתב היד הימי-הביניימי התגלה שיר לא ידוע, במסורת שירת ספרד בשיאה, הפותח במילים "התוכל לבבי / להלל בניבי", ואנו קוראים את שירו האולטימטיבי של המתרגם.