סעידיה הרטמן, מההוגות השחורות החשובות בזמננו, מבקשת לכתוב את הבלתי אפשרי דרך התחקות אחר חייה ומותה של ונוס, שפחה שחורה צעירה השבוייה בספינת עבדים. דרך ליקוט השיירים והחורים השחורים שהותירה אחריה ונוס, הרטמן מבקשת לבוא חשבון עם הארכיון הטרנס־אטלנטי, שהרי האלימות שהושתה על גופה ועל חייה של ונוס עיצבה באופן בלתי הפיך גם את שובל המסמכים והעדויות שנותרו בעניינה, ושדרכם יכולה כעת ההיסטוריונית להתוודע אליה. במצב דברים זה, איך אפשר לבקר את זירת השעבוד בלי לשעתק את הדקדוק של האלימות? אם לא מספיק עוד לחשוף את השערורייה, כיצד אפשר לייצר מהארכיון הזה מערך חדש של תיאורים? מתוך כישלונה של הרטמן היא מניחה יסודות לשיטה שהיא מכנה פבולציה ביקורתית – פרקטיקה של כתיבה המתוארת כמאמץ נגד מגבלות הארכיון, ואשר מצטרפת למערכת המושגים והמתודולוגיות שהרטמן פיתחה כדי להתמודד עם ארכיון העבדות האטלנטי.
