במסה זו יצחק בנימיני מציע מסגרת תיאורטית ייחודית להבנת שאלת המזרחיות. טענתו היא שאין לאתר את המזרחיות בתכנים פוזיטיביים כלשהם, מהותיים, סוציולוגיים או היסטוריים. תחת זאת, יש לפנות אל צורת פעולתו של המסמן ״מזרחיות״ בשיח הפוליטי העכשווי. בנימיני גורס כי הפנייה העכשווית אל ה״מזרחיות״ נעשית על פי מבנה הבדיעבד של פרויד; לפי מבנה זה, אירוע טראומטי נחווה רק דרך הסימפטומים המאוחרים שלו, ולכן הוא נחווה ואף מתקיים לראשונה רק בדיעבד, כאירוע משני, על פי אופני רישומו. באופן דומה, טוען בנימיני, העבר המזרחי נרשם רק מעמדת ההווה, שמכוננת אותו באיחור. לכן במקום לשאול על אמיתותם של התכנים המוכלים היום בעמדות מזרחיות שונות, ותהיה זו עמדה לאומית קהילתנית של ״ישראל השנייה״ או עמדה אנטי-לאומית של היהודי-ערבי, יש לעקוב אחר כינונו המאוחר של המקור המזרחי; לעקוב לא על מנת לבטלו כתחבולה אידיאולוגית ותו לא, אלא על מנת לפתוח את המרחב הפנזטמטי הרוחש אל מעבר למונוליתיות הכמו-עובדתית של הזהות המזרחית.