פערי ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים בישראל אינם מצטמצמים זה שנים, אולם אף שזוהי תופעה יציבה המחקר בעניינה חסר. החֶסֶר מותיר אותה בשטח הפקר הרמנויטי שמשגשג בו שיח סוציולוגי בין שתי עמדות מונוליתיות המזינות זו את זו: גישת החשד המבנית, הנפוצה אצל חוקרים וחוקרות רבים, וגישת המשמעות, שבישראל מייצג אותה ניסים מזרחי. מסה זו מציעה לטפח חשיבה תיאורטית הלקוחה מתחום הסוציולוגיה של הרגשות, תחום עשיר שאינו נפוץ בשיח הסוציולוגי בישראל, כדי לבחון את הסוגיה האתנית בישראל מזווית חדשה. חשיבה כזאת עשויה לספק הסבר חי, פרגמטי ודיאלקטי לחוסר הניעות של מזרחים באמצעות השכלה, ולפיכך יכולה לתרום רבות להתמודדות עם המשוכות התיאורטיות בנושא ולהסביר תופעות שנדמה כי הן סתומות וחמקמקות.

המסה סוקרת את ההסברים שמציעים השיחים הסוציולוגיים הקיימים לתופעת פערי ההשכלה ומציעה לה הסבר אורגני וישיר בהשראת הסוציולוגיה של הרגשות. מבין המערכות החשובות המשפיעות על המערך הרגשי אצל מזרחים היא בוחנת את מערכת החינוך, עולם התקשורת והסביבה החברתית הקרובה – שלושה אפרטוסים שאפשר לחשוד כי הם ממלאים תפקיד חשוב בהיעדר ההשכלה הגבוהה בקרב מזרחים בישראל בעשורים האחרונים.