במסה זו סיגל נגר-רון תוהה על ההילה האופפת את מושג הפריפריה. היא בוחנת כיצד המושג מאומץ בידי קבוצות המבקשות לערער על הסדר הקיים וכיצד הוא ממשיך לשאת קונוטציה של התנגדות להגמוניה החברתית גם כאשר אותה הגמוניה עצמה מאמצת אותו. הפריפריאליות נחגגת לא רק במחקרים הביקורתיים; היא גם מושג המפתח במדד העיקרי של אי-שוויון חברתי בסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל – מדד הפריפריאליות. אפשר היה לראות בכך חלחול של תובנות ביקורתיות אל לב התקנות הציבוריות הרשמיות, אולם נגר-רון טוענת כי חלחול מעין זה מרוקן את המושג מתוכן ביקורתי וחושף את ההטיה השמרנית שבו. היא עוקבת אחר מקורותיו של מדד הפריפריאליות, בוחנת את הנחות המוצא שלו ומראה כיצד הפריפריה מוגדרת בו באופן גיאוגרפי בלבד, בראש ובראשונה על פי מרחקם של יישובים מן המרכז. הגדרה שכזאת מעמידה מושג שטוח ומאחיד של פריפריה: מושג שניצב אך ורק ביחס למרכז אחד ויחיד, מושג שאינו מצליח להבחין בין יישובים בעלי אופי שונה ואוכלוסיות נבדלות, שמתעלם מן ההיסטוריה שהובילה לגיאוגרפיה זו ומהמסלולים השונים שבה, כך שמובנו של המרחק מן המרכז – של עיירת פיתוח, קיבוץ או חוות בודדים, בשנות החמישים או בימים אלו — נותר זהה. במיוחד, טוענת נגר-רון, מוחק המדד את ההבדל האתני הפנים-יהודי, וכך הוא הופך למכשיר אידיאולוגי להכחשת אי-השוויון בין אשכנזים למזרחים.