טקסט זה פורש את הדרום כמרחב גיאוגרפי ותרבותי, בראייה כלל-עולמית וישראלית, ועוקב אחר ההומולוגיות המתקיימות בין המשלבים השונים של הופעתו. פדיה תוהה כיצד הדרום נוצר כאתר של שארית ופסולת וכמקום מקלט; כמרחב עירום, משולל היסטוריה וכתב, אך רווי במסורת ובדיבור; כזירה של הכפפה חברתית, אבל גם של פעולה ויצירה. היא מצליבה בין הדרום למזרח ומנגידה את התנועה הציוויליזטורית המהירה בציר מזרח-מערב לתנועה האיטית בציר צפון-דרום. במקום לדרוש את ניעורו של הדרום מן הפנטזיות שהוטלו עליו, היא מבקשת לבחון אותו מתוכן, כלומר מבעד לסימוניו התרבותיים המצויים בתנועה, המאפשרים לדרום גם לדבר את עצמו. מסה זו היא חלק מפרויקט גדול, רחב היקף ורב-הסתעפויות שבו מנסחת פדיה פרספקטיבה דרומית-מזרחית של ישראל.