מאז סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת חלה בספרות העברית החדשה עלייה חדה בהיקף התרגומים ממנה לשפות הדומיננטיות במרכזי הספרות של העולם המערבי: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, הולנדית, איטלקית. כך, חלקים מרכזיים מן הספרות העברית בת זמננו הם כאלה שתנאי כתיבתם, הפצתם וקריאתם הם תנאים של מרחב ספרותי עולמי בתרגום. חלקים בולטים בספרות העברית קיימים במרחבים ספרותיים מרובים, ותרגומיותם מובלעת אל תוכם. המאמר מאפיין את התרגומיות הזאת באמצעות קריאה משווה בשתי סדרות של ספרות בלש עברית: סדרת אליש בן זקן מאת שמעון אדף, שעד כה לא תורגמה, וסדרת אברהם אברהם מאת דרור משעני, שתורגמה לשפות רבות. המאמר עומד על ההבדלים הטקסטואליים בין שתי סדרות הרומנים בהסתמך על מושג ההטרוגלוסיה של בחטין, ומראה כיצד רומן שהמבנה ההרוגלוטי שלו מפוצל ומסוכסך ייטה להישאר בתוך תחומיה של העברית ואילו רומן שמבנהו ההטרוגלוטי מבוסס על השפה האחת, המאוחדת, מפנים אל תוכו פוטנציאל גדול יותר לתנועה משפה לשפה. לבסוף, המאמר קושר בין המבנים ההטרוגלוטיים הללו ובין הפופולרי, וכן בינם ובין המסחרי.