מאמר זה קורא תיגר על הספקות הרווחים בשיח הפמיניסטי בנוגע לכוח ולאופק הפוליטיים של מחאת #MeToo, שלפיהם התקבלותם של סיפורי פגיעה מינית בנשים כטענות אמת היא תוצר של תנאי הזמן הנוכחי, המאופיין כעידן פוסט-אמת, שממילא שוחקים את מעמדה של האמת. כנגד עמדה ספקנית זו טוען המאמר כי בשעה שהיא מתחזקת את שיח הפוסט-אמת, שכינונו מותנה בהדרה מתמדת של דרכי תיאור המציאות של רבות, היא מחמיצה את המפנה הפרדיגמטי של ה"אישי הוא פוליטי" (הא"פ), כפרקסיס ותיאוריה פמיניסטית, שאותו מגלמת #MeToo. כדי לעמוד על האופן שבו התממשותו העכשווית של הא"פ מאפשרת את הפוליטיזציה של תיאור המציאות, מתחקה המאמר אחר תנאי האפשרות של הא"פ והתמורות שחלו בו מאז הופעתו בשנת 1969. מהלך זה משמש מצע לטענה המרכזית שלפיה נישוי האמת, כפרקטיקה פוליטית ואנליטית, הוא שהופך את #MeToo לנקודת מפנה המכוננת את הפוליטי כבלתי-אישי. הפוטנציאל הפוליטי של #MeToo טמון אפוא בקטיעת יחסי הכפיפות האפיסטמיים כמעשה פוליטי שמתבצע בפומבי ובהטרמת הניסיון הקולקטיבי של נשים לניסיונן האישי. אלה מומשגות ונדונות במאמר באמצעות המושג "הבלתי-אישי הוא פוליטי".