פוסטהומניזם איננו עוד אופנה פילוסופית, אלא אפיסטמולוגיה חדשה המערערת על ההפרדה בין המדעים למדעי הרוח, מתוך הטלת ספק בהנחה של הנאורות בדבר מרכזיותו של האדם בסדרי העולם. לכאורה הפוסטהומניזם הביקורתי והטרנסהומניזם מחזיקים בעמדות מנוגדות על הרצף שבין הערעור על הגדרת ה"אנושי" ובין הניסיון לפרוץ את גבולותיה הלכה למעשה. עם זאת, מאמר זה מטיל ספק ביכולת של ההומניזם לעשות דקונסטרוקציה מבלי לפרק, במובן המטריאלי, גם את האדם; במילים אחרות, המאמר טוען שהפוסטהומניסטי הוא בהכרח גם פוסט-אנושי. הפוסטהומניזם מוצג במאמר כתגובה ניאו-מטריאליסטית לפוסטמודרניזם, באמצעות שלושה נרטיבים סותרים ומשלימים לסירוגין: הטענה כי מעולם לא היינו אנושיים, ההתחקות על התהליכים שבאמצעותם כבר הפכנו לפוסט-אנושיים, והתחזית כי בעתיד נהפוך לפוסט-אנושיים. באמצעות דיון במקרה הבוחן הישראלי של "טבעונות ימנית", המאמר מציע שכוח המשיכה של הפוסטהומניזם טמון בדיוק באותן סתירות פנימיות המאפשרות לרקוד על שתי החתונות ובה בעת להתנגד למוסד הנישואים.
מאמרים נוספים מגיליון זה
