כיצד אפשר לחשוב שחורוּת בשפת אם — בעברית, ערבית, פרסית, אמהרית או תיגרינית, ובאיזו מידה מחשבה כזאת תזדקק לדקדוק שהתגבש במקום אחר ובזמן אחר? מה בין לובן, שחורות, ציונות ויהדות? באילו מובנים אפשר לחשוב על התושבים, המתיישבים והמיישבים של חבל הארץ הזה — המזרח התיכון, המרחב השאמי, הלבנט, פלסטין, ישראל — כעל לבנים ושחורים, ובאילו מובנים מוטב לחשוב עם או כנגד מונחים ״מקומיים״ כגון ש/חומים, צהובים, כושים, שווארצע חייעס, אשכנזים, מזרחים, פרענקים, נצ׳ים? כיצד מתיישבת הדיאלקטיקה שבין מזרח ומערב עם זו שבין לובן ושחורות? איך להתייחס לסירוב, נכונות או מבוכה של יהודים אשכנזים רבים, בישראל ומחוצה לה, לראות עצמם לבנים? למה רבות ורבים מיוצאי אתיופיה בישראל מגלים יחס אמביוולנטי ומשתנה מול ההזדהות כשחורים, ואילו אחרים מאמצים את השחורות, בין היתר מתוך תחושת מאבק ושחרור? מהו היחס שבין שחורוּתם של יוצאי אתיופיה ובין זו של קבוצות אחרות — פלסטינים, מזרחים, פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה? מה בין שחורוּת ומקום?

גיליון זה אינו מחפש תשובות לשאלות אלו, אך מתוך הכרה בחשיבותן הוא מבקש לייצר מרחב ושפה לנסחן, לבררן ולהעניק מקום לדיונים קיימים וחדשים. מתוך מחויבות לשאלת המקומיות — לאפשרות ששאלות מוכרות יקבלו צורות שונות כאשר הן מתנסחות מנקודות מוצא שונות, במקומות שונים, בזמנים שונים — החקירה המנחה גיליון זה מתמקמת בעיקר דרך נקודת מבטם של יוצאי אתיופיה בישראל. אנו מבקשים לחשוב על המקום המקיים מבט זה ועל הפוטנציאל הטמון בחובו לשמש פריזמה פורה לחשוב איתה על מבנה היחסים שבין שחורות למקומיות, כאן ובמקומות אחרים. אנו סבורים, כמו רבות ורבים מאלה אשר הניחו את יסודות ההגות השחורה, כי התחקות אחר המחשבה הפוליטית על שחורות יכולה גם להוביל אותנו לתובנות מקוריות על המצב האנושי. בניסוחיהם של סל"ר ג׳יימס וסדריק רובינסון, למשל, האובייקט של לימודי שחורות הוא ההבנה של והביקורת על ״הציוויליזציה המערבית״ (Perspectives on Anarchist Theory 1999). בניסוחה של סילביה וינטר, מדובר בהתחקות אחר טרנספורמציות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות שעיצבו את המודרנה ואת המצאת ״המין האנושי״ (McKittrick 2015).

ההתמקדות במקרה של יוצאי אתיופיה בישראל היא התמקדות בנקודות חיבור שונות המזינות והמאפיינות יחסים שונים עם שחורות. כקבוצה המשתייכת לקולקטיב הישראלי אך יהדותם של חבריה, וכמוה גם סיווגם האתנו־גזעי, נתונים לוויכוח ומוטלים בספק לא פעם בשלל אמתלות, יוצאי אתיופיה בישראל מציגים מקרה עשיר ומורכב שדרכו נבחנים צורתה וגבולותיה של שחורות מקומית. כמובן, שאלות הנוגעות לשחורות בחבל ארץ זה מתפרשות אל מעבר למקרה של הישראלים יוצאי אתיופיה; בין שנראה בשחורות צבע עור ובין שנראה בה מיקום חברתי, אוריינטציה פוליטית, תביעה אוניברסלית או ״שטח של אי־הוויה״ (פנון 2004, 8), דיון מקיף בשחורות ״מקומית״ יידרש להתנסח דרך נקודות מוצא שונות ובכללן אלו של פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה, אפרו־בדואים, פלסטינים ומזרחים. במובן זה, החוסרים שבגיליון, ובפרט היעדרן של פרספקטיבות של מי שאינם יהודים או ישראלים, הם ממשיים. ואולם מטרתנו, כאמור, אינה למצות את הדיון, אלא להתחיל תנועה לקראת יצירת מרחבים, אוצר מילים והקשרים שדרכם אפשר יהיה לקיימו ולפתחו. אנו מקווים שהצלחנו להניח יסודות למהלך כזה, ובד בבד להותיר את קצוות השיחה פרומים די הצורך על מנת לאפשר את טווייתה עם שיחות ומרחבים נוספים. גיליון זה מתחקה אפוא לא רק אחר השאלה כיצד נשקף הגוף השחור המקומי מנקודת המבט של מחשבה שחורה במובנה הגלובלי, אלא גם, ואולי בעיקר, כיצד נשקפת השחורות מנקודות מוצא שונות, מקומיות יותר ופחות, שהן בהכרח מסוימות ומרובות.

דימוי: מיכל וורקה, FREE, 2023