יותר מ־700 אלף איש ואישה ביקרו בתערוכת הדוקומנטה שנערכה בקיץ שעבר בקאסל שבגרמניה; כ־800 אלף ביקרו בביאנלה לאמנות בוונציה וכ־120 אלף בביאנלה לאמנות בברלין, שנערכו באותו קיץ, ועוד מאות אלפים בתערוכות בינלאומיות גדולות שמתקיימות אחת לכמה שנים בערים ברחבי העולם. מה מחפשים רבים כל כך בביאנלות בינלאומיות לאמנות? מדוע הם משקיעים מזמנם, ממרצם ומכספם ונוסעים לערים חמות במיוחד ולאתרי תצוגה עמוסים במבקרים, עומדים במשך שעות מול מאות עבודות אמנות או משוטטים אחוזי תזזית בין עשרות פרויקטים יצירתיים ואירועים ציבוריים? האם בהיעדר אתרי פולחן מוסדרים לאדם החילוני בן זמננו הפכו תערוכות הענק הללו לאתרי צליינות עכשוויים, מוקדי עלייה לרגל שאליהם מגיעים בני אדם מקצווי ארץ על מנת לקיים בהם את עבודת התרבות — להתקהל יחד עם מאמינים אחרים ולהעלות על נס את תוצריה העיליים של התרבות האנושית העכשווית? או שאלה אתרי תיירות מועדפים לחופשת קיץ נעימה, ערים שבהן צרכנות התרבות משתלבת בקניינות מסוגים אחרים — גן שעשועים שמציע חוויה ייחודית, גדולת ממדים ומרהיבה, הלונה פארק של האמנות? או שזו מעין אקדמיה נודדת, שהנכנסים בשעריה מבקשים ללמוד משהו על העולם בעת הזאת מבעד לעדשת האמנות?
מאמרים נוספים מגיליון זה
