גיליון זה של תיאוריה וביקורת הוא המגוון ביותר מבין הגיליונות האחרונים: שלא כקודמיו, אין לו נושא מוצהר שקושר בין המסות והמאמרים שבו, וגם לא נושא מובלע שעובר כחוט השני בין מרביתם. בגיליון הנוכחי יש מאמרים שדנים בספרות בת זמננו ובתלמוד, בתהליכי פיתוח עירוניים ובגלגולו של חיבור מימי הביניים; מסות על סיפור העקדה ועל שקית פלסטיק; ותיק עבודות שמציג אמנות חזותית עכשווית. שתי החטיבות המסיימות את הגיליון מסמנות את התרחבות מוטת הכנפיים של כתב העת. כנף אחת נשלחת עד להגות יפנית בת זמננו: לראשונה בתיאוריה וביקורת מופיע מאמר מתורגם מן השפה היפנית — מאמר פרי עטו של הפילוסוף וחוקר התרבות קראטני קוג׳ין. המאמר, שקושר בין פילוסופיה מערבית למחשבה אסיאתית ובין ״הולדת״ הספרות והאמנות היפניות במאה התשע–עשרה לתולדות המודרניזם האירופי באותה העת, מראה כיצד אי–אפשר עוד לחשוב את התיאוריה הביקורתית רק מן המסורת התרבותית והלשונית המצומצמת שלה, אלא יש לפרוץ אותה לעבר מרחבים אחרים. הכנף השנייה נשלחת אל ספרו של קרל שמיט תיאולוגיה פוליטית, שסביבו ערכנו רב–שיח מיוחד לרגל מאה שנה לפרסומו. ספר זה נחשב אבן יסוד במחשבה הפוליטית והמשפטית האירופית של המאה העשרים: הוא נטוע במרכזה — דובר הגרמנית כמובן, נכתב ביחס לתולדותיה וגם מובן למול גלגוליה הבאים, האיומים, של אירופה. אולם הצימוד שנערך בגיליון זה בין קראטני לשמיט מראה לא רק את שונותם כשני מובנים של תיאוריה הרחוקים מאוד זה מזה. הוא מפגין גם את הצטלבותם: כיצד התרבות היפנית (הכתב, הצורה, הסגנון) עוצבה על ידי התרבות האירופית כפיגורה של אחרוּת; וככזאת היא הוכנסה לתוכה ונידונה בהגות האירופית של המאה העשרים; ולכן קראטני יכול לשוב להגות הזאת, להיתלות בַפיגורה, לחלץ אותה משם ולהשיב אותה להיסטוריה שממנה נלקחה. באופן זה שאלת הכתיבה, שבלב ההגות הסטרוקטורליסטית והפוסט–סטרוקטורליסטית המערבית, הופכת לשאלה אירופית–יפנית למן ראשיתה. ומן העבר האחר, הדיון השמיטיאני בתורת המדינה — שהיא, לדידו, תורת מדינה אירופית לגמרי, אם לא צרפתית–גרמנית למהדרין — חייב להיעשות גם ממה שלא קיים בו גופו: מהמסורות התיאולוגיות שאותן הוא אינו מביא בחשבון, מהמדינות שעליהן אין הוא נותןאת הדעת, מן העמים ששכח או הדחיק; וכן מן ה״עתיד״ שלו — כלומר מדרמת ההתקבלות של הספר לאחר פרסומו, בפרט במקום שבו נערך כתב עת זה.