הדימויים הכבר-קיימים-בעולם, פרגמנטים של ספקטקל שיצירות האמנות המובאות כאן מרוכזות בהם – תצלום יהודים מקרצפים מרצפות רחוב בווינה, נערים מריעים לאדולף היטלר, חצר החווה שבה הסתתרו צ׳רלס מנסון וה״משפחה״ שלו בעמק המוות, צמיגים לקראת לינץ׳, איצטדיון אולימפיה בברלין, מגדל מכ״ם בלב גוש דן, כתב כניעה של נפוליאון – כל אלה מדמים מרחב היסטורי משותף ומשמשים אובייקטים מתווכים ומלכדים של יחסים חברתיים איתנים לכאורה. אולם היצירות המובאות כאן – של גוסטב מצגר, קיידי נולנד, דוד קלרבוט, משה ניניו וטרישה דונלי – ממוקמות בין אותו מערך דימויים ספקטקולרי המתחזה לעולם מוחשי (אבל למעשה מתקיים כתחליף חזק ממנו) ובין דימוי אמנותי ששואף לחורר את הדימוי-ממלא-המקום הזה, לערער את יציבותו ולפיכך את יציבות או עמידות היחסים שהוא מתווך, לנטרל אותו ואף לכוון אותו נגד עצמו.

בתוך כך, ובמעבר מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת, מהלכי זמן שונים נחשפים ומתנגשים זה בזה ביצירות המוצגות כאן, שנוצרו בין 1976 ל–2020; מהלכים הקבורים תחת אותם דימויים שכבר-קיימים-בעולם או מוסתרים על ידם, כרוניקה של פעילות כמו-מאנית (אסון, מלחמה, פשע, רצח) ומנגד הכחשת הזמן החולף. מחזורי זמן אורגניים או ביולוגיים מודחקים, מחזורי כלכלת היומיום, מאחדים לכאורה מקומות קונקרטיים שונים ומתנגשים בדממת נצח המצויה מעבר לכל פעילות, זמן או מקום. כך, משך הזמן נמתח או מכוּוץ ביצירות של ניניו ושל קלרבאוט, או משנה לגמרי את צורתו במרחב במופע של דונלי.

כשם שיצירות האמנות המובאות כאן עומדות על היחס בין דימוי המתקיים ממילא בעולם – פרט ממערך דימויים מתחזה – ובין דימוי שהוא אמנות, כך הן מאפשרות לדַמוֹת עמדה קיומית (בחיים) לסוגי מבט (בתערוכה). אלה נעים בין פסיביות של צופה ובין מעורבות או השתתפות. לזחול לתוך – אנשלוס, וינה, מרץ 1938 של מצגר כופה על הצופה להחליט היכן הוא עומד, מושפל או משפיל; היצירות של נולנד משפיטות-מפתות את הנעים ביניהן; א ו ל י מ פ י ה של קלרבאוט מייתרת את הצופים, ואפילו את האמן עצמו, כדבר מה אפימרלי לנוכח התוכנה האינסופית; ודונלי אוטמת דרכי פענוח של האובייקטים שלה תוך כדי הפנוט הקהל.