במאמר זה אבקש להעמיד דגם של פיגורה מערבית ארכיטיפית שאני מכנה "הסנגורית על הלא-נולד"; פיגורה שמתכוננת ומוגדרת מתוך מהלכי הקריאה והמשמוע שלה במושאים ובתופעות. את המונח "הסנגוריה על הלא-נולד" אני שואלת מעמדתם המוצהרת של פעילים "מעודדי חיים" (Pro-life) מהימין השמרני בארצות הברית המסנגרים על הלא-נולד העוברי, הפוטנציאלי, העתידי והאמריקני. בפרט אתמקד בניסוח שלהם להצעת "חוק פעימת הלב", חוק שאוסר על הפלות אחרי השבוע השישי להיריון ומבוסס על איתורה ומשמועה של "פעימת לב עוברית".

תוך כדי התוודעות למהלכי הקריאה התובעניים והמקסימליסטיים של הסנגורית המוצהרת במושאיה הלא-נולדים, נוכחתי לגלות כמה אותם המהלכים דומים לאלה שלי, כותבת חילונית, פמיניסטית, המתנגדת מפורשות לחוק פעימת הלב. דמיון מטריד זה מעלה שאלות: הייתכן כי מהלכיה הפרשניים של הסנגורית חופפים לאלה שירשתי אני מהמקורות המנוגדים ביותר לכאורה לשיח מעודד החיים האמריקני – הרמנויטיקת החשד, תיאוריות ביקורתיות, ובפרט תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות? האם בתצורות הקריאה שכוננו וייצבו תיאוריות אלה, גלגוליה העכשוויים של התבונה הביקורתית, מבליחה דמותה של אותה הפיגורה? ואם כך, האם ייתכן שככותבת פמיניסטית שעסוקה בשאלת הגוף הנשי וההפלה אני בכל זאת קוראת, מפרשת ומעורבת רגשית במושאי הקריאה שלי כסנגורית על הלא-נולד (הלא-נולד התיאורטי, הטקסטואלי ואפילו הפמיניסטי)?

פיגורת הסנגורית מסייעת לזהות את החפיפה בין שני המרחבים האידיאולוגיים ומתאפיינת בכמה נטיות: 1. העצמה והגייה רהוטה של קול המושא; 2. דריכות והטרמה ביחס אליו; 3. תביעה וחתירה למימוש מלא של הפוטנציאל שהיא מזהה בו; 4. תנועה בין עמדה נגטיבית לעמדה אפירמטיבית. הניסיון לאתר אופני קריאה ופרשנות המצויים מחוץ לנטיות אלה עשוי לאפשר צורת התמודדות נוספת עם הצעת החוק ועם סוגיית ההפלה, ולהצביע על ראשיתה של קריאה פוסט-ביקורתית חלשה ומקומית יותר.