גופי ראיות היא מסה חזותית החוקרת את הקרבה הוויזואלית־חושית המתקיימת בעת צפייה בדימויי זוועה מן המלחמה בעזה בעידן שבו ״חיים חשופים״ מנוהלים על ידי פרוטוקול חישובי. דרך סדרת הדימויים Crisis In The Palm Of My Hand, המדגישה את הממד הגופני בצפייה בזוועה, המסה מתמקדת ברגע הגופני־טכנולוגי שבו הגוף החי צופה בגוף המבותר דרך כלי עיבוד והפצה חישוביים. מערך היחסים בין שתי מילים לועזיות – proximity שפירושה קרבה, ו־approximate שפירושה בקירוב או בקרבה – בוחן את האלימות הרשתית הקורלטיבית שבה הצפייה בתוכן מבוססת על הקִרבה המשוערכת בין נתונים סטטיסטיים, בין סובייקטים לאובייקטים. המסה מציעה קריאה במונח אַשְלַאא', שמשמעותו חלקי גופה מפוזרים, המשמש אצל נדירה שלהוב־קיבורקיאן להבנת הקטסטרופה של ביתור הגוף הפלסטיני. בסביבה הרשתית ביתור אינו רק תוצאה, אלא אידיאולוגיה שעיקרה הבניית סובייקטים כאובייקטים חסרי מקום. בניגוד לפרויקט הישראלי המבקש חיסול, לרשת אין יעד חיסול אלא יעד גידול: המת אינו ההפך מהחי, כל עוד הוא יכול לייצר תנועה ברשת. אלימות קורלטיבית מפוררת את ההיתכנות לפוליטיזציה של הדימוי, מכיוון שההזדהות עם הכאב מתחלפת בריגוש הכרוך בהשבחת האני, ותנועת ההתנגדות מצטמצמת למחוות האצבע הגוללת במורד המסך. המסה בוחנת כמה יצירות דרך ההבדלים בין מגע ובין הַפְּטִיקָליוּת, מושג שבו עסקו סטפנו הארני ופרד מוטן, ומציעה עדות גופנית קולקטיבית כחלופה לכלכלת הרשתות המבתרת.