חודשים ארוכים נמשכת מלחמת ישראל-עזה והיא עקובה מדם. יש בה מספר בלתי נתפס של הרוגים והמוני פצועים, בגוף ובנפש, ונעדרים וחטופים; מאות אלפי מפונים מבתיהם בדרום ישראל ובצפונה, ומיליון וחצי עקורים מבתיהם ברצועת עזה; חרפת רעב איומה וגיהינום שבי אכזר וממושך. זו מלחמה שאינה יודעת מנוח, שסופה אינו מגיע, מלחמה ללא קץ. גם כשתיגמר, היא לא תסתיים. מנהיגי ישראל צופים מלחמה לשנות דור ומבטיחים שהילדים של היום יהיו החיילים בעזה מחר. שיקומה של עזה, אם יקרה, יארך זמן רב. אבל המלחמה ללא קץ גם מסמנת את קץ עולם האתמול, ופתח לעולם חדש שנפרש לנגד עינינו הנדהמות וסדריו טרם התחוורו. איננו יודעים מה עומקה של התהום שאנחנו מידרדרים אליה, אם אפשר יהיה להיחלץ ממנה או שיהיה צריך ללמוד לחיות בה. המלחמה מטלטלת את הקיום בישראל/פלסטין כולה.

רוב הציבור הישראלי חי בהכחשה גדולה: הכחשה של החורבן בעזה, של מצב הרעב בה, של מעשי הצבא בתחומה. נדמה כי בשבעה באוקטובר הזמן עמד מלכת, וכל מה שבא אחריו מתקיים כנגזרת של אותו יום ופונה בחזרה אליו. הלחימה חסרת המעצורים בעזה היא ניסיון להתגבר על אותו יום – לנצח אותו, לא את חמאס – אך ככל שהיא נמשכת, כך היא נכשלת: הימים נערמים ונספרים, המהלכים הצבאיים מדוּוחים, ההרוגים מתווספים, אבל גלגל הזמן נקע; דבר לא משתנה, ואותו יום רע ונמהר שורר בכול. ההתכחשות למה שמתרחש בחודשים האחרונים בעזה היא גם התכחשות למעמדה המתהווה של ישראל כמדינה מצורעת, שציבורים שלמים ברחבי העולם נפרעים ממנה, והיא הופכת למסמן־העל של העוול הפוליטי בזמננו. ההסברים המקומיים לכך נתלים ביסודות קמאיים נצחיים (האנטישמיות הארכאית ויחסה ליהודים) ומתעוורים מול הפעולה ההיסטורית (מדיניותה של ממשלת ישראל כעת) ומציבים את המציאות כגזרת גורל, עם לבדד ישכון, במצר ללא מוצא. לכן גם מבעד לחומות ההכחשה, לציפוף השורות ולהתהדרות באחדות העם, לניצחון המקוּוה שמבושש לבוא, רוחשת אווירה של ייאוש, במקום שלא ברור עתידו, ואיתו זעם על ההפקרה של המדינה שעדיין לא מצא פורקן; ובחלקים קטנים יותר של הציבור אוחזת גם בושה במה שנעשה בשמנו, בכספי מיסינו, לכאורה עבורנו ולמען ביטחוננו.

זהו גיליון מיוחד של כתב העת תיאוריה וביקורת, גיליון ביקורת המלחמה. לפני כמאה שנה בחן ולטר בנימין את צורות קיומו של הכוח השלטוני ואת אופני ההצדקה של האלימות שהוא מפעיל בחיבורו ״לביקורת האלימות״; הוא טען שהאלימות איננה רק אמצעי להשגת מטרה, שהיא קושרת בין כינון המבנה הפוליטי לשימורו, ושיש לה גם מודוס מיוחד, הרסני אך לא מדמם, שפורם את מעגל האלימות עצמו. מאה שנה לאחר מכן אנחנו מבקשים לבחון ולבקר את אופני פעולתה של המלחמה ללא קץ, ועושים זאת תוך כדי היקרותה של המלחמה, מתוך אי־הוודאות שהיא משרה, בלי לדעת את אחריתה. הכותבים והכותבות בגיליון דורשים במלחמה כקטסטרופה וכאנטי־אירוע, שואלים כיצד מתעוררים מסיוט, תוהים מיהו העצמי של ההגנה העצמית, בוחנים את תפקודם של תצלומי זוועה במלחמה, מנתחים את המשוקעויות השונות בפנטזיות של הכחדה, ומשרטטים את הפנטום של המדינה בסכסוך הניאו־אימפריאלי. הגיליון כתוב מעמדה אנטי־לאומנית שאינה מקבלת את גזרת המלחמה והעמידה על החרב ומתנגדת לחורבן בעזה. אל מול התקשורת הממוסדת בישראל, שבה הכיסוי התקשורתי מכסה הלכה למעשה על המציאות, ואל מול רצפי המידע במדיה החברתית שאינם נצברים לידע, זהו ניסיון לעורר מחשבה דחופה אך מעמיקה על ההווה שלנו. 

ניסיון זה נעשה על קרקע לא יציבה. טווח האפשרות לדיון תיאורטי־ביקורתי במלחמת ישראל-עזה צומצם עד מאוד. כבר בראשית המלחמה הועלו בישראל קובלנות חריפות נגד התיאוריה הביקורתית. נטען כי השבר שהתחולל באוקטובר 2023 דורש בדק בית אינטלקטואלי, ורבים ממהלכיה המרכזיים של התיאוריה הביקורתית – השיח הפוסטקולוניאלי, הפרדיגמה של הקולוניאליזם ההתיישבותי, הגישה הלא־לאומית והתביעה לקיום ישראלי־פלסטיני משותף – ניגפים בפני מציאות פוליטית חדשה, שעולה על כל דמיון וחורגת מכל מבנה ותובעת שידוד עמדות כללי. נדמה היה כי התיאוריות הכזיבו, הן ודובריהן המרכזיים, הם ותלמידיהם הרבים בקמפוסים ברחבי העולם. ״השמאל העולמי״, ״הציבור הפרוגרסיבי״ ו״האקדמיה האמריקאית״ הוצבו כישויות ריאליות בעלות כוח פוליטי רב; וההתנערות מהתיאוריה הביקורתית – כאילו קיימת אחת כזאת, בעלת עמדה מחושלת אחת, והיא כולה אנטי־ישראלית למפרע – הפכה לפתח מילוט עבור אלה שגוללו סיפור של התפכחות וביקשו לשוב ולהסתופף בצילו של קונסנזוס לאומי שהקשיח את גבולותיו. מן הצד האחר, האחיזה במערכים הביקורתיים המוכרים, כאילו אלה לא נוצרו ביחס למציאות קונקרטית שיכולה לפיכך גם לחולל בהם תמורה, וכאילו נגזרים מהם מאליהם אופני פעולה ידועים מראש, נמלטה גם היא מן המחשבה הביקורתית אל מחוזותיה של הדוֹגמה. בתווך שבין הנטישה של הביקורת לקטכיזם של התיאוריה ניצב גיליון זה של תיאוריה וביקורת, ומציע כיוונים ראשוניים של חקירה ביקורתית תיאורטית בצל המלחמה הארורה. בתשתיתו, ומכל אחד ממאמריו, עולה השאלה מהי, מה יכולה להיות, ביקורת בישראל, שנכתבת בעברית, בעת מלחמה.