מסה זו היא מעין הקדמה למאמרה של סעידיה הרטמן ״ונוס בשתי מערכות״. מתוך התבוננות על כתיבתה של הרטמן ככתיבה סיפית החוקרת את יכולתו של הארכיון להעיד על האינטימיות והאלימות הכרוכות בעבדות, המסה ממקמת את הרטמן בשורה אחת עם הוגים שחורים אחרים כגון כריסטינה שארפ ואשיל מבמבה, המסמנים אקטים של עבודת ארכיון ועבודת זיכרון כסוגים שונים של שהות לצד המוות ובתוכו – ובפרט המוות המתקיים בחיים השחורים שלאחר העבדות. המסה מבקשת להתבונן בצורת הסיפר של הרטמן ואחרות ככזאת שבליבה ערעור חריף של מושגים מקובלים של זמניות והתפתחות היסטורית, ועל כן גם מרידה במוסכמות דיסציפלינריות קודמות וסירוב להן.

דימוי: טגיסט יוסף רון, גונדר, פחם על נייר, 2019