״הבלתי נסלח״ הוא הפרק החותם את הסליחה (1967) מאת הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי ולדימיר ז׳נקלביץ׳. בעמודים אלה מסוכם בדחיסות ובנרגשות רעיון הסליחה שפותח לאורך הספר. אחרי אושוויץ ומול הרוע הרדיקלי הנאצי, ז׳נקלביץ׳ מנסח רעיון רדיקלי של סליחה, שאינו מבוסס על הצדקת הפשע או שכחתו. הסליחה האמיתית, הסליחה היחידה הראויה לשמה, היא הסליחה על הבלתי נסלח, על הפשע שאי־אפשר להצדיק או להבין. זו ניתנת בפתאומיות מהקורבן לתליין כמתת אהבה מוחלטת, המוחקת באבחה אחת את העבר ומפרידה בין הפשע לסוכנו. הסליחה מופיעה אז כמבחן מוסרי נשגב אך קשה מנשוא, שכן היא מציבה את הקורבן בין האהבה המוחלטת לרוע המוחלט, בין החובה לאהוב לחובה להשמיד את הרוע, ללא יכולת להכריע בין השניים.

תרגום והקדמה: גיא יעקבי