איך כותבים על דימויי סטילס ווידיאו שאי אפשר להתבונן בהם – דימויים שלא רק מתארים מעשי תקיפה אכזריים כלפי בריות אנושיות ולא אנושיות, אלא תוקפים בעצמם את חוש הראייה ואת עצם היכולת להתבונן ולהיות צופה? דימויים שלא נועדו רק לתעד אלימות, אלא גם ליטול חלק פעיל בהפעלתה ובהעצמתה? בשבעה באוקטובר 2023 שודרו ופורסמו בטלגרם ובטוויטר סרטונים חיים של רצח, הצתה, חטיפה והטלת מום באזרחים ישראלים בבתיהם שצולמו ע"י מחבלי חמאס שלבשו על גופם מצלמות גו פרו.
המאמר מראה כי השימוש בתקשורת דיגיטלית וברשתות החברתיות לא היה נספח או תוספת לאירוע, אלא חלק בלתי נפרד מן ההיגיון הצבאי והדתי של נקמה וגאולה. מי שמפרסם תמונות אלימות ומשתף אותן עם אחרים מייצר, משדר ומכוונן אָפקט, ומאפשר את כינונן של קהילות אָפקטיביות שנוצרות מתוך צפייה בתמונות ההשפלה ומהפצתן. דרך השידור החי והשימוש ברשתות החברתיות נוצרת תחושה של חיבור חברתי וזו מקבלת מעמד פוליטי אנטגוניסטי שמיוחס לא רק להיבט הייצוגי או הרפרנציאלי של הדימויים אלא בראש ובראשונה לצורת הפנייה האָפקטיבית שלהם. בנסיבות אלו נוצר פרדוקס בנוגע לדימויי האלימות והתקבלותם השונה בתכלית בקהילות שונות: ככל שהדימויים נראים "אמיתיים" יותר, גולמיים ובלתי מצונזרים, כך הם מעוררים ביתר שאת את הממד הפנטזמטי והרפאי, הספקטרלי, של האלימות.
תצלום: יהל גזית
מאמרים נוספים מגיליון זה
