משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית). יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. לא עברו שנים ספורות, ובדימוי הציבורי של אותו מרחב חל מהפך עמוק שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית המשותפת חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". חלוקה זו התבססה על קו הגבול שסורטט בין יפו לתל אביב בשנת 1921, ומאותו רגע היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי בשטח מעולם. התוצאה הייתה השכחת האופן שבו נתפס המרחב לפני סרטוט קו הגבול. יותר מכול עוותה ההיסטוריה של שכונת נווה שלום, שנחצתה לשניים עם קביעת הגבול. נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם שכונה "ערבית" בשם "מנשייה". נקודת מבט זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות. המאמר בא לספר מחדש את ההיסטוריה של נווה שלום ולהדגים את השפעת סרטוט "גבול הנייר" בין יפו לתל אביב על השכחתה.תקציר בעברית של המאמר
גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום
אור אלכסנדרוביץ'
גיליון 41 | קיץ 2013