הזוועה הבלתי נגמרת של המלחמה בעזה מעידה על כך שסוגיית הסילוק/חיסול (elimination), שמופעה הקיצוני ביותר הוא רצח העם, הפכה לקונקרטית יותר מאי פעם. זהו סילוק שמתבטא במילים, בפנטזיות, אך גם בתוכניות קונקרטיות של התיישבות - שהן במהותן תוכניות של כיבוש וסילוק - שעוד לפני המלחמה הימין המתנחלי פרש בגלוי ביחס לעזה ולגדה המערבית ושמלוות במידת מה את הציונות מראשיתה (הדימוי של ארץ ריקה הוא אחד המופעים הידועים של פנטזיה זו). אך מאז תחילת המלחמה, פנטזיית הסילוק ומעשה הסילוק הבליחו אל פני השטח של המיינסטרים הישראלי בצורה חסרת תקדים. הפנטזיה והמעשה הללו תופסים את עצמם במידה רבה כתגובה לפנטזיית החיסול בצד הפלסטיני ולמעשה החיסול של שבעה באוקטובר שהובן כמימוש רגעי אך מתפרץ של פנטזיה זו.

מאמר זה מבקש לחשוב את אותה פנטזיית סילוק דה-קולוניאלית, שלאחר שבעה באוקטובר נוסחה בידי קולות שונים בשמאל העולמי בצורה שיטתית יותר או פחות, כחלק מניסיון למתן לגיטימציה לפעולות חמאס. רטוריקה זו נשענה בין השאר על כתביו של פנון ועל הפרדיגמה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. אל מול שאלת הסילוק ובניגוד ללוגיקה שבבסיסה, אני מבקשת לאתגר כאן את הקריאות הללו בפנון ואת מושג הדה-קולוניזציה הנובע מהן. בעקבות לורן ברלנט אני מציעה לקרוא את פנון כמי שראה בהתנגדות אלימה לאלימות הקולוניאלית ביטוי של אופטימיות אכזרית – תשוקה לעתיד אחר שהמבנה שלה כמעט נידון לשכפל את ההווה שממנו היא מבקשת להשתחרר. יחד עם פנון ומעבר לו המאמר בוחן מושגים שונים של דה-קולוניזציה וסולידריות על מנת לברר את תנאי ההתגברות על ההווה האסוני שבו אנחנו חיים.  

דימוי: cc-by-nc-sa 2.0 Pascal Rey