מאמר זה מבקש לערוך פרובלמטיזציה של הגוף המפריש ולהצביע על הסקנדל הטמון בגוף הזה, באמצעות התמקדות בעיקר בהפרשות הקשורות לפי הטבעת (צואה, נפיחות). למול השיח (המדכא, המשחרר) הבלתי פוסק על אודות המין, הצואה מוכחשת, מושלכת החוצה מן השפה ומן המרחב החברתי אל הפרטי, המוסתר וחסר המשמעות. טענתי היא כי זו האימה של הגוף הזה בדיוק, ההבטחה של הגוף הזה, שהשיח על המיניות מבקש באופן שיטתי ומתמשך להעלים. את הטענה התיאורטית אני ממחיש בעזרת קריאה מדוקדקת בטקסט תלמודי אחד, שבו פריצתו של הגוף המפריש מקבלת ביטוי יפה ובוטה במיוחד, דווקא בתוך דיון מכוער ודקדקני בהלכות ניקיונו של הגוף המתפלל מצואה ולכלוך. הדיון מסייע לבחון אילו מרחבי שיח חדשים יכולים להיוולד מתוך הסירוב להסב את המבט מן הגוף המחרבן ולהתפתות ללכת שבי אחר האשליה היסודית הטמונה במערך המיניות הגדול.