משבר הקורונה והתגובה הכלכלית הדרמטית שהגיעה בעקבותיו מחייבים חשיבה מחודשת על התיאוריה הביקורתית ועל העמדה הפוליטית של תנועות וארגוני שמאל. מדיניות ההרחבה הכמותית (מה שמכונה בלשון פופולרית "הדפסת כסף") ותהליכים חברתיים וכלכליים נוספים (חילוץ מסיבי של בעלי עסקים, הזרמת כסף ישירות מן המדינה לאזרח, תנועות מחאה רחבות) עוררו בקרב רבים את הרושם האופטימי שתם העידן הניאו-ליברלי, שאופיין בצמצום מעורבות המדינה, ובמקומו עולה כעת סדר כלכלי חדש, שאם ילוּוה בהתארגנות פוליטית אפקטיבית הוא עשוי לאפשר את קידומן של תביעות לצדק חברתי. את הגישה הזאת מבקשים לקדם כמה מההוגים הבולטים של המחשבה הביקורתית השמאלית כיום, ובהם יאניס ורופאקיס, ננסי פרייזר ואלבנה אזמנובה. הוגים אלו צודקים בטענה כי עידן הניאו-ליברליזם חלף, גם אם לא הסתיים לגמרי וחלק מחולייו עדיין נמשכים; ביקורת הקפיטליזם נדרשת לבחון שוב את הנחותיה בעידן שבו המדינה חוזרת לשחק תפקיד מרכזי והיחסים שבין אזרחים לשלטון מתארגנים מחדש – עידן שוורופאקיס מכנה "טכנו-פיאודליזם" ופרייזר "קפיטליזם קניבלי". נראה כי הבחנה זו מחייבת גם ביקורת מסוג שונה, כזאת שאינה מתמקדת בזכויות ובהיעדר זכויות אלא באופני ההישלטות החברתיים-כלכליים של העידן החדש. מאמר זה טוען כי ביקורת שכזאת מתבקשת אבל חסרה אצל הוגים אלו: הם נותרים נאמנים לדקדוק הנורמטיבי הליברלי, ולפיכך הפתרונות שהם מציעים אינם עונים לאתגר שהם עצמם מציבים. הביקורת שלהם מסתכמת בדרישות להסדרה ובניסיון לפתור את משבר הקפיטליזם באמצעות עוד קפיטליזם, שלכאורה הוא מתוקן ודמוקרטי יותר; אולם הדקדוק הנורמטיבי של הכרה וחלוקה שהם מתבססים עליו משעתק את הקונפליקטים שאותם הוא מבקש ליישב – אלה שבין מעמדות ומגזרים, בין ערכים קהילתיים ומדינתיים, ובין הגושים של מזרח ומערב. המאמר מציע לקרוא את סוגת ביקורת הקפיטליזם העכשווית הזאת כנגד עצמה, ולאתגר את הדקדוק הנורמטיבי-ליברלי שנותר כשריד עיקש אצל הוגים אלו באמצעות ביקורת הכלכלה הטכנו-פיאודלית או ה"קניבלית" שהם עצמם מציעים.