המאמר בוחן את נקודות המפגש בין ההיגיון הלאומי וההיגיון הניאוליברלי בישראל בעשורים האחרונים. הוא מנתח את השינויים שעברו על הפרדיגמה הציונית מאז שנות התשעים, ובתוך כך משרטט את קווי המתאר ואת התהליך ההיסטורי של עליית הפרדיגמה החדשה, הניאוציונות. ההיגיון הגלובלי הניאוליברלי השפיע על הציונות השפעה מכרעת וארגן מחדש את החברה הציונית כ"חברה-ללא-אופוזיציות״. במאמר אני טוענת כי הקומון סנס הניאוציוני התגבש במענה למשבר אידיאולוגי חריף שאיין ורוקן מתוכן את הפרדיגמה הציונית הקלאסית. הניאוציונות אינה מתאפיינת ברדיקליזציה ימנית ובעליית כוחו של המחנה האולטרה-לאומני דווקא; נהפוך הוא, היא מתארגנת סביב מיתוסים גלובליים משותפים – מיתוס ההצלחה המוכחת של משטר ההפרדה הקולוניאליסטי, מיתוס ההצלחה הכלכלית הגלובלית של ישראל ומיתוס הצלחתן של האליטות הישנות כמשרתות של כלל החברה. בחינת יציבותם של מיתוסים אלה מאפשרת בחינה ביקורתית של התזה בדבר חברה-ללא-אופוזיציות. המאמר מסיק כי ההיגיון הניאוציוני ה"חדש״ לא התגבר על המתח הגזעי הפנים-יהודי הישן, וכי חסינותה של הניאוציונות מפני התפרצות של ביקורת המונית על הסדר הקיים פחותה מזו של הפרדיגמה הציונית הישנה. מסגרת הדיון מושפעת מהתיאוריה הגרמשיאנית והניאו-גרמשיאנית ביחס ללאומיות, לפופוליזם אנטי-דמוקרטי ולניאוליברליזם בעידן הגלובלי.